הברית החופשית של הירוקים האירופאים
הברית החופשית של הירוקים האירופאים (באנגלית: The Greens/European Free Alliance, Greens/EFA, בגרמנית: Fraktion der Grünen/Freie Europäische Allianz, Grüne/EFA, בצרפתית: Fraktion der Grünen/Freie Europäische Allianz, Grüne/EFA) היא מפלגת שמאל אירופית הדוגלת בפוליטיקה ירוקה הכוללת שמירה על איכות הסביבה. בנוסף, המפלגה מחזיקה בעמדות סוציאליסטיות וחתירה לאינטגרציה אירופאית לצד תמיכה ברגיונליזם כלכלי ושמירה על זכויות מיעוטים. נכון להיום, המפלגה היא השישית בגודלה בפרלמנט האירופי. המפלגה נוסדה בשנת 1999 כרשימת גג של שתי מפלגות: המפלגה האירופית הירוקה והברית הרדיקלית האירופית.[1][2][3][4]
 | |
| שם רשמי | Parliamentary Group of The Greens/European Free Alliance in the European Parliament  |
|---|---|
| מנהיגים | דניאל כהן-בנדיט |
| תקופת הפעילות | 1999–הווה (כ־25 שנים) |
| אידאולוגיות | איכות הסביבה, רגיונליזם כלכלי, סוציאליזם, פרו-אירופיות |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז-שמאל |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| חברי פרלמנט | 72 (הפרלמנט האירופי) |
| www.greens-efa.eu | |
  | |
היסטוריה עריכה
ראשיתה של הברית החופשית של הירוקים האירופאים, הוא במפלגת "הקבוצה הטכנית של עצמאים", מפלגה בעלת עמדות הטרוגניות, שהייתה למעשה ברית של מועמדים עצמאיים שרצו לפרלמנט האירופי, מפלגה זו הוקמה לקראת בחירות 1979, והייתה פעילה עד שנת 1984. במהלך הבחירות של 1984, הירוקים הגרמנים והבלגים השיגו לראשונה מושבים בפרלמנט האירופי. עם זאת, למרות שהם ישבו יחד בקבוצת "הקשת בענן", הקימה הראשונה את הפדרציה האירופית הירוקה-אלטרנטיבית עם מפלגות השמאל הירוק ההולנדי ושתי מפלגות מרקסיסטיות איטלקיות, בעוד שמפלגות "אקולו" (וואלוניה) ו"אגלב" (פלנדריה) לא השתתפו בברית. לקראת הבחירות ב-1989, מפלגות הירוקים העיקריות של מדינות אירופה מכינים תוכנית משותפת ויוצרים קבוצה בפרלמנט האירופי. אך הקבוצה התפצלה לשתי רשימות: חבריה בעלי האוריינטציה הסביבתיות הקימו את המפלגה האירופית הירוקה (EGP), ושאר חברי הקבוצה, שברובם היו מקושרים למפלגות של מיעוטים אתניים המשיכו לרוץ תחת מפלגת "הקשת בענן".
ביוני 1993 22 מפלגות ירוקים מכל רחבי אירופה ערכו כינוס בפינלנד בו החליטו לכונן קשרים הדוקים יותר ולאמץ מצע פוליטי משותף. המפלגות, מגרוזיה במזרח ועד אירלנד במערב, הצביעו בעד כינון הפדרציה האירופית של מפלגות הירוקים, במקומו של ארגון התיאום של הירוקים באירופה. המצע של הברית היה הניסיון הראשון לנסח אסטרטגיה כל־אירופית לרפורמה אקולוגית וחברתית[5]. באותן השנים היה דניאל כהן-בנדיט פעיל מרכזי במפלגה, הוא נבחר תחילה כחבר הפרלמנט האירופי בגרמניה (בשנים 1994–1999) ואחר כך בצרפת (בשנים 1999–2014)[6]. כהן-בנדיט שימש יושב ראש הברית בשנים 2004–2014[7].
בשנת 1999, לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי שנערכו באותה השנה, לאחר כעשור של פיצול, התאחדו מחדש שתי המפלגות (המפלגה האירופית הירוקה והברית הרדיקלית האירופית) תחת "הברית החופשית של הירוקים האירופאים". מאז, המפלגה מזוהה בבירור עם עמדות סביבתיות. בבחירות 1999, זכתה המפלגה ב-48 מושבים בפרלמנט האירופי.
ב-2004 הוקמה מפלגת הירוקים האירופית (אנ'). זו הפעם הראשונה בתולדות האיחוד האירופי שתנועה פוליטית ביצעה אינטגרציה מלאה ברמה פאן-אירופית ולא מורכבות רק מקואליציה של מפלגות לאומיות וקבוצות פוליטיות אחרות בפרלמנט האירופי. המפלגה נוסדה בקונגרס הרביעי של הפדרציה האירופית של המפלגות הירוקים, ב-20–22 בפברואר 2004 ברומא, בכנס בו היו למעלה מ-1,000 נציגים. 32 מפלגות ירוקות מכל רחבי אירופה הצטרפו למפלגה הפאן-אירופית החדשה. ייסוד המפלגה החדשה התממש עם חתימת האמנה להקמת המפלגה. מפלגת הירוקים האירופית הוא המפלגה הפאן-אירופית האמיתית הראשונה, במובן זה שכל חבר במפלגות החברות הוא גם חבר במפלגה האירופית. עד פברואר 2004, התקיימה רק פדרציה מפלגתית, כמו פדרציות דומות של מפלגות שמרניות, סוציאל-דמוקרטיות או ליברליות.
אם זאת מפלגת הירוקים האירופית, כמו כל שאר המפלגות האירופיות, נותרה בפועל פדרציה של נציגים של מפלגות לאומיות, שכן החקיקה הנוכחית אינה מאפשרת לה להשתתף בבחירות לפרלמנט האירופי מבלי לעבור דרך מפלגות לאומיות. יתרה מזאת, חברות ישירה במפלגת הירוקים האירופית אינה אפשרית, גם אם מעוניינים בכך. חלק מהירוקים, במיוחד בצרפת, מסרבים לאפשרות זו בהתחשב בכך שהיא אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון הפדרלי שלה.
במהלך הבחירות האירופיות של 2004 ו-2009, מפלגת הירוקים האירופית ניהלה קמפיין משותף למפלגות הירוקים השונות של האיחוד האירופי. לרגל הבחירות האירופיות של 2014, הוחלט לארגן בחירות מקדימות למינוי שני ראשי רשימות משותפות. אלו היו הבחירות המקדימות הראשונות שהיו הפתוחות לכולם בקנה מידה אירופאי.
ציבור הבוחרים של הירוקים מורכב בעיקר ממעמד הביניים בעל השכלה. קבוצה חברתית שחיה במטרופולינים, נהנית מהגלובליזציה ולא ממקמת את עצמה מאוד בשמאל בנושאים סוציו-אקונומיים. בפינלנד, הירוקים אף ממוקמים מימין לסוציאל-דמוקרטים[8].
בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2019 זכו הירוקים להישג שיא, עם 67 מושבים והיו למשקל נגד מול הפופוליסטים המתחזקים[9]. ב-28 בנובמבר 2019 הכריז פרלמנט האירופי על מצב חירום אקלימי וסביבתי, וקרא למדינות האיחוד האירופי להתחייב לאפס פליטות גזי חממה עד שנת 2050. ההכרזה אושרה בהצבעה של רוב חברי הפרלמנט[10].
תוצאות בבחירות עריכה
| תוצאות הברית החופשית של הירוקים האירופאים בבחירות לפרלמנט האירופי לאורך השנים | |||
|---|---|---|---|
| בחירות | מושבים | אחוז | |
מפלגות לאומיות תומכות עריכה
המפלגות בפרלמנט האירופי, הם למעשה התאגדויות של מפלגות לאומיות מהפרלמנטים הלאומיים של מדינות האיחוד. ברשימה זו, מוצגים המפלגות המרכיבות את מפלגת הברית החופשית של הירוקים האירופאים.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של הברית החופשית של הירוקים האירופאים (בשפות מרובות)
הברית החופשית של הירוקים האירופאים, ברשת החברתית פייסבוק
הברית החופשית של הירוקים האירופאים, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הברית החופשית של הירוקים האירופאים, ברשת החברתית אינסטגרם
הברית החופשית של הירוקים האירופאים, סרטונים בערוץ היוטיוב
הברית החופשית של הירוקים האירופאים, באתר פליקר- האתר הרשמי של המפלגה
.svg){kind=icon}
הערות שוליים עריכה
- ^ John Peterson; Michael Shackleton (22 במרץ 2012). The Institutions of the European Union. Oxford University Press. pp. 341–. ISBN 978-0-19-957498-8. נבדק ב-7 באוגוסט 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Andreas Staab (24 ביוני 2011). The European Union Explained, Second Edition: Institutions, Actors, Global Impact. Indiana University Press. pp. 67–. ISBN 978-0-253-00164-1. נבדק ב-5 באוגוסט 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ http://archive.greens-efa.eu/cms/default/dokbin/168/[email protected]
- ^ Alexander H. Trechsel (13 בספטמבר 2013). Towards a Federal Europe. Taylor & Francis. pp. 72–. ISBN 978-1-317-99818-1.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ רויטרס, הירוקים באירופה מקימים פדרציה, חדשות, 21 ביוני 1993
- ^ בריגיטה קוהלס, אסור שהצעירים באירופה יפנו לה עורף, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2001
- ^ שרות בלומברג, תקדים חוקתי באיחוד האירופי: הנציבות החדשה לא אושרה על-ידי הפרלמנט, באתר גלובס, 27 באוקטובר 2004
צפריר רינת, דני כהן-בנדיט, "דני האדום" מציג אסטרטגיה ירוקה להתמודדות עם המשבר, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2008 - ^
הניו יורק טיימס, הם התקווה החדשה של המרכז הפוליטי באירופה - והאויב מספר 1 של הימין הקיצוני, באתר הארץ, 21 ביולי 2019 - ^ הגרדיאן, הישג שיא לירוקים באירופה: הפכו לכוח שיאזן מול הפופוליסטים המתחזקים, באתר הארץ, 27 במאי 2019
- ^ הגרדיאן ורויטרס, הפרלמנט האירופי הכריז על "מצב חירום אקלימי", באתר הארץ, 28 בנובמבר 2019
