תור הזהב של יהודי ספרד

בשנת 711 לספירה כבשו המוּרִים את ספרד מידי הנוצרים. תחת השלטון הנוצרי לא התקיימו קהילות של יהודים בגלוי. בכל זאת, היו קהילות רבות של יהודים בסתר, ובחסות המוסלמים שבו קהילות אלו להפגין את יהדותם בגלוי.

היהודים קיבלו מעמד של ד'ימי, שהקנה להם זכויות של קניין, פולחן דתי, ואוטונומיה משפטית, שאפשרה להם, לפנות לבתי-משפט שלהם כדי להסדיר את ענייני קהילותיהם. לקהילות היהודיות היו דיינים שביצעו משימות אדמיניסטרטיביות, כולל חלוקת מיסים, ובתי הדין התנהלו על פי ההלכה^[1]. מאידך, הוטלו על היהודים מיסים נוספים, הם חויבו להיבדל בתלבושתם ובשמותיהם מהמוסלמים, נמנעה מהם גישה לרוב המשרות הציבוריות, והם היו פסולים לעדות בבתי משפט מוסלמים. היישום של הד'ימה השתנה מעת לעת ולא תמיד נאכף באופן נוקשה.

פריחת התרבות היהודית בספרד החלה במאה העשירית. יסודה בשני תהליכים. האחד, עלייה במעמדם של היהודים. השני, שקיעת לימוד התלמוד בבבל וזריחת התלמוד בספרד. שני התהליכים הללו קשורים בשני אנשים דגולים: רבי חסדאי אבן שפרוט ורבי משה בן חנוך.

קורדובה עריכה

במאה העשירית ח'ליפות קורדובה השתרעה ברחבי חצי האי האיברי, ועריה הגדולות היו בירתה קורדובה, סיביליה, טוליטולה, וגרנדה. עבד אל רחמן השלישי, ח'ליף קורדובה, היה ידוע באהבתו הרבה לחכמה ולאמנות, ובתמיכתו בחכמים ובאומנים. בימיו גדל המסחר בספרד והעשיר את הארץ, וקורדובה הייתה למרכז התרבות האיסלמית, ולעיר המשגשגת ביותר באירופה^[2]. מלומדים וחכמים מרחבי אנדלוסיה והמזרח, כגון הרופא אבו אל-קאסם א-זהראווי, ומשלחות מארבע כנפות תבל, שהו בחצרו.

רבי חסדאי אבן שפרוט עלה לגדולה ושימש כרופא האישי ויועצו של של עבד אל רחמן השלישי. בתפקידו כממונה על יהודי ספרד הוא הזמין רבנים וחכמים רבים לבוא אל קורדובה וקרא לתלמידים מבבל ומצפון אפריקה ללמוד בישיבות ספרד, תמך בחכמים ובנזקקים, ויזם הפצה נרחבת של התלמוד הבבלי ברחבי ספרד.

כתב עליו רבי משה אבן עזרא: 'בימים הללו התעוררו המוחות מתרדמתם וקמו מתנומתם, כשראו את מעשיו של הראש האציל הזה ואת מחשבתו הרוממה והנישאה ואת רוממות נפשו הנדיבה ואת חשיבות טבעו היפה. הוא שאב ממעייני החכמה של המזרח ודלה את פניני המדע מכל המדינות הרחוקות. הוא חיזק את עמודי החכמה, ואסף אליו את אנשי המדע מסוריה ומבבל. בעל הבינה שבימיו השתוקקו לפרסם את החכמה שהאלוקים נתן בליבם ואת המדע שחנן אותם בו. הם חיברו ספרים מצוינים ואספו ענינים נפלאים. הם הרימו את קרנו בשירים נשגבים ומאמרי מליצה בערבית"^[3].

רבי משה בן חנוך, אחד מארבעת השבויים, יצא מבבל לגייס תרומות לישיבת סורא השוקעת, נשבה במסעו על ידי אדמירל ספרדי, ונפדה על ידי הקהילה היהודית של קורדובה. חריפותו ובקיאותו בתלמוד הביאו את הדיין רבי נתן לפרוש ממשרתו ולהפוך לתלמידו, וקהילת קורדובה בחרה ברבי משה בן חנוך לרבה^[4]. רבי משה הקים בית מדרש חשוב בקורדובה, שמשך אליו תלמידים רבים^[א]. כך הייתה קורדובה למרכז תורה וחכמה עולמי.

רבי חסדאי אבן שפרוט הזמין לקורדובה שני חכמים יהודים, את מנחם בן סרוק ואת דונש בן לברט, שעתידה להיות להם השפעה גדולה על חקר הלשון העברית ועל השירה העברית. מנחם עסק בחקר הלשון וחיבר את המחברת, המילון העברי השלם הראשון של הלשון העברית. דונש בן לברט היה הראשון שחיבר שירה עברית במשקלים של השירה הערבית. באותה עת משוררי ספרד החלו לחבר שירת חול בעברית, לרוב שירי תהילה לשרים ולחכמים, או דברי שנינות בחרוזים^[2]. מחברת מנחם לא מצאה חן בעיני דונש, מה שהביא לוויכוח חריף ביניהם ובין תלמידיהם. אחד מתלמידיו של מנחם, רבי יהודה חיוג', שהגיע לקורדובה ממרוקו, היה הראשון שחיבר ספר דקדוק שלם. הוא סבר שהשורשים בלשון עברית הם בני שלוש אותיות, והבחין בחוקי האותיות הרפות והנטיות, מה ששימש יסוד למדקדקי ספרד בדורות הבאים.

לאחר פטירת רבי משה בן חנוך, כיהן בראש ישיבת קורדובה בנו רבי חנוך בן משה, והעמיד תלמידים הרבה. החכם יליד ספרד רבי יוסף אבן אביתור ערער על משרתו. לאחר פטירת רבי חסדאי שהגן על רבי חנוך, הקהילה נחלקה לשתי כתות, עד שגברה ידו רבי חנוך והוא נידה את רבי יוסף אבן אביתור, שגלה מהעיר, וברבות הימים השניים השלימו ביניהם.

ח'ליפות קורדובה המשיכה לשגשג תחת שלטונו של אל-חאכם השני, בנו של עבד אל רחמן השלישי. לאחר מותו, הח'ליפות החלה להתפורר. בשנת 1013 הברברים פרצו לקורדובה והחריבוה, ורבים מיהודי העיר נמלטו לערים אחרות בספרד. בשנת 1031 ח'ליפות קורדובה התפצלה למספר טאיפות עצמאיות. המשורר רבי משה הכהן אבן ג'קטילה חיבר פירושים למקרא וספרי דקדוק חשובים ונחשב למליץ נשגב. רבי יונה אבן ג'נאח המשיך את דרכו של רבי יהודה אבן חיוג' וחיבר ספרים רבים בחקר הגיוני של הלשון, ביניהם ספר "הרקמה" הכולל פירושים רבים לפסוקים סתומים שבמקרא.

בחצי הראשון של המאה ה-12 שימשו כדיינים בקורדובה רבי יוסף אבן סהל, רבי יוסף אבן צדיק, ומיימון הדיין, אביו של הרמב"ם; והתגורר בה רבי יהודה הלוי, שביתו שימש בית ועד חכמים.

גרנדה עריכה

איש האשכולות רבי שמואל הנגיד, מילידי ויוצאי קורדובה, ותלמידם של רבי חנוך בן משה ורבי יהודה אבן חיוג', עלה לגדולה בממלכה הברברית מוסלמית הטאיפה של גרנדה. הוא שימש כמזכירו ויועצו של אבו אל-עבאס בן אל-עריף, הווזיר הגדול של גרנדה; ולאחר מכן נתמנה לשר אוצר, שר צבא היוצא בראש הצבא למלחמות, ולווזיר הגדול (משנה למלך) של מלך גרנדה חבוס אל-מוצפר, ומאוחר יותר של בנו באדיס. בימי שמואל הנגיד, שנתמנה לראש רבני ספרד, גרנדה הייתה מרכז תורה וחכמה ושירה. שמואל הנגיד תמך בישיבות ובחכמים^[ב] ובתלמידי חכמים עניים בספרד ובכל ארצות הגולה, לימד תורה והשיב תשובות בהלכה לשואלים רבים, ביתו היה בית ועד חכמים, ומרחוק הגיעו לבקרו חכמים ומשוררים, כגון רב ניסים גאון ורבי שלמה אבן גבירול. עם תלמידיו נמנים החכם התלמודי והמשורר והמלומד רבי יצחק בן ברוך.

לאחר פטירת שמואל הנגיד, בנו יהוסף הנגיד החליפו כראש הקהילה היהודית בגרנדה וכווזיר הגדול של המלך באדיס. יהוסף הנגיד הצליח בתפקידיו, ובימיו התגברה תוקף החכמה והחכמים וממשלת השירה והמשוררים^[3], אולם הוא לא ידע לסכל מזימות פוליטיות נכלוליות כפי שאביו השכיל לעשות. הוא מינה יהודים לשרים ופקידי מלכות, מה שעורר את קנאתם של השרים הברברים שהתנכלו להאבידו. בשנת 1066 הסתערו המוני מוסלמים על ארמון המלך, רצחו את יהוסף הנגיד, וטבחו אלפי יהודים. לאחר פרעות גרנדה, הקהילה היהודית שבעיר הצליחה להשתקם ולשגשג.

כך כתב רבי משה אבן עזרא, יליד גרנדה ופאר משורריה, בשבח מעלליו וזכר מהלליו של אחד משרי גרנדה היהודים:

הַשַּׂר לְחוֹמַת אֵשׁ סְבִיב
עַמּוֹ בְּעֵת מָצוֹק וְשׁוּר^[ג]
שׁוֹכֵן בְּאַסְפַּמְיָא וְצֵל
חַסְדּוֹ עֲדֵי שִׁנְעָר וְשׁוּר^[ד]

מִפְעַל צֶדֶק חֶדְוַת לִבּוֹ
וֲעֲשׂה מִשְׁפָּט^[ה] כָּל זִמְרָתוֹ^[ו]
וּפְרוֹשׂ לֶחֶם לִרְעַב נֶפֶשׁ
יַחֲשֹׁב כֶּאֱכוֹל טוּב זִמְרָתוֹ^[ז]

— רבי משה אבן עזרא, ספר התרשיש, שער ראשון, צ-צג

ועל גניה המפוארים של גרנדה:

עַל הָעֲרוּגוֹת תֵּן לְךָ מוֹשָׁב
וְהָיָה בְצִלֵּי הַהֲדַסִּים דָּר ^[ח]
וּרְאֵה רְסִיס לַיְלָה עֲלֵי עָלָיו
נִטְפֵי בְדוֹלְחִים וְגַרְגֵּר דָּר^[ט]

עֲרוּגוֹת וְרָדִים תְּנָהּ לָךְ לְמַצָּע
וְאַל נָא תְּשִׂימֵם בְּצִנּוֹת וְצִלְצַל^[י]
וְקוֹל סִיס וְעָגוּר וְיוֹנָה וְתוֹר טוֹב
לְךָ מִנְּעִים קוֹל נְבָלִים וְצִלְצַל^[י"א]

— רבי משה אבן עזרא, ספר התרשיש, שער שלישי, יב-טו

ובתפארת שירים ואמרים:

קַח לְךָ שִׁירִים מָתְקוּ מִצּוּף
לֹא נִשְׁמְעוּ מִפִּי יֵצֶר^[י"ב]
יַרְחִיבוּ אֶת צַעַד פֶּתִי
יוֹם מִלֶּכֶת בַּבִּין יֵצֶר^[י"ג]
מִנְחָה הֵמָּה מִפִּי רַעְיוֹן
וּתְשׁוּרַת בִּין מֵאֵת יֵצֶר^[י"ד]

מַה טוֹב יִקְנֶה שֵׂכֶל קוֹנֶה
וּבְאֵין לָשׁוֹן חֵרֵשׁ יָלִיץ^[ט"ו]
צֶדֶק לִבְנֵי יוֹשֶׁר יַגִּיד
תָּמִיד גַּם לַלֵּצִים יָלִיץ^[ט"ז]

— רבי משה אבן עזרא, ספר התרשיש, שער עשירי, לד-לח

בשנת 1090 נחרבה קהילת גרנדה על ידי גדודי המוראביטון, ורוב היהודים עזבו את העיר. המשורר רבי יהודה הלוי עוד הספיק לחזות בתפארתה בנערותו.

אליסנה עריכה

באליסנה, עיר החכמה והשירה, ששמה המקורי היה "אלי הושענא", רוב רובם של התושבים היו יהודים עוד מהמאה התשיעית, והם כינוה "פנינת ספרד". בתוך חומות העיר חיו רק תושבים יהודים, והם התפרנסו מזיתים, כרמים, וממסחר. רבי יצחק אבן מר שאול, ממשוררי אליסנה, היה בקיא בספרות ערב, ולימד לשון, מקרא ושירה^[י"ז], והתחרה עמו בשירה המשורר רבי יצחק אבן ג'יקטילה.

בתור הזהב היהודי של גרנדה רבי יצחק אבן גיאת, פוסק פייטן ומפרש המקרא, שימש כראש ישיבת אליסנה. עם תלמידיו הנודעים נמנים בנו רבי יהודה אבן גיאת, רבי משה אבן עזרא, רבי יוסף אבן צדיק, ורבי יוסף אבן סהל. רבי יצחק אבן גיאת היה החלוץ והמייסד של הפיוט הדתי הספרדי, ורבים מפיוטיו נכנסו למחזורים של קהילות ספרד והמזרח. הוא גידל את אליאסף, בנו הצעיר והמחונן של רבי שמואל הנגיד, שלדאבון הכל נפטר בגיל עשרים.

לאחר פטירת רבי יצחק אבן גיאת, רבי יצחק אלפאסי (הרי"ף), מגדולי הראשונים, שהגיע לספרד מצפון אפריקה, שימש כראש ישיבת אליסנה. כתב עליו רבי משה אבן עזרא: "הוא היה בעל רגש דתי חזק, שאי-אפשר למצוא דוגמתו, ושכל בהיר שאין משלו. חכמתו הייתה עמוקה ואין דומה לה, ועטו היה מהיר עד שאי-אפשר להתחרות עמו"^[3]. עם תלמידי הרי"ף נמנים רבי יוסף אבן מיגאש, שהרי"ף כתב עליו שאפילו בדורו של משה רבנו לא נמצא כמותו^[י"ח], רבי יהודה הלוי, ורבי ברוך בן יצחק אבן אלבאליה.

רבי יוסף אבן מיגאש שימש כראש ישיבת אליסנה לאחר הרי"ף. עם תלמידיו נמנים רבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם; ולפי האגדה גם הרמב"ם קיבל תורה מפיו בילדותו. הרמב"ם החשיב את הרי"ף ואת רבי יוסף אבן מיגאש לרבותיו.

באליסנה שהה החכם רבי אברהם אבן עזרא. לאחר שאל-מוואחידון החריבו את אליסנה בשנת 1148, ראב"ע כתב בקינתו "אהה ירד עלי ספרד":

בְּכוֹת עֵינַי / בְּמַעְיָנַי / עַל עִיר אַלְיוֹסְנָהּ
בְּאֵין אָשָׁם / לְבָדָד שָׁם / הַגּוֹלָה שָׁכְנָה
בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים שָׁנָה
וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה
בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה
וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

סרקוסטה עריכה

בסרקוסטה (סרגוסה), בירת הטאיפה של סרקוסטה, הייתה קהילה יהודית משגשגת שהתפרנסה ממסחר וממלאכות. התגוררו בה מאות יהודים, יהודים שימשו כיועצים בחצר המלכות של הטאיפה, מהם נודע לתהילה יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, פטרונו של רבי שלמה אבן גבירול.

במהלך המאה ה-11 התגוררו בסרקוסטה הדיין והפילוסוף איש-המוסר רבנו בחיי אבן פקודה, המדקדק רבי יונה רבן ג'נאח, המשורר המדקדק מפרש המקרא רבי משה הכהן אבן ג'קטילה הקורדובי, המשוררים יוסף אבן חסדאי^[י"ט] ומשה אבן אלתקאנה^[כ], המשורר והפילוסוף המשורר רבי שלמה אבן גבירול, , והפייטן והמדקדק לוי אבן אלתבאן.

סביליה עריכה

סביליה מוזכרת במאה העשירית בין הקהילות היהודיות החשובות שבדרום ספרד. במאה ה-11 הקהילה היהודית התעשרה ורבים היגרו אליה. בשנת 1069 אלמתעמד, האמיר של הטאיפה של סביליה, מינה את רבי יצחק בן ברוך (אלבאליה), חכם תלמודי גדול בתורה ובחכמה, לשר ולחוזה בכוכבים וליועצו, ולנשיא היהודים ולראש הרבנים שבמלכותו. סביליה הייתה למרכז תורה, ורבי יצחק בן ברוך העמיד תלמידים הרבה, והיטיב לבני עמו. עם תלמידיו נמנה רבי יוסף אבן מיגאש^[כ"א].

דניה עריכה

בעיר דניה, שבדרום-מזרח ספרד, הייתה קהילה גדולה וקדושה ועשירה^[5]. ישב בה רבי יצחק ברבי משה, ולאחריו שימש בה כדיין רבי יצחק בן ראובן הברצלוני.

ליהדות ספרד בתקופת תור הזהב היו מאפיינים יוצאי-דופן ביחס לקהילות ישראל בגולה במקומות אחרים או בתקופות אחרות:

• ספרד, אולי כי ראשוני היהודים התיישבו בה בתקופת בית ראשון או כי מזה דורות ישבו בה משפחות מיוחסות מירושלים שהגיעו אליה עוד קודם חורבן בית שני, הייתה קהילה של יהודים (דתיים), ולא קהילה יהודית דתית במובן המסורתי הגלותי. היא הייתה היחידה מקהילות ישראל בימי הביניים אשר בחייה הרוחניים וביצירתה הפרישה וביצרה פינה לעולמו של הפרט, פינה שבה הוכרה מרכזיותו של האדם, על עולמו, חוויותיו, רגשותיו, שמחותיו, כאביו, חרדותיו, תענוגיו וייסוריו; ואשר בה הוענקו לו זכויות אוטונומיות מקיפות^[6].
• בספרד התקיים לימוד מעמיק של המקרא על סמך ידיעת צחות לשון הקודש, תוך עזר בבלשנות ובחקר דקדוק. במשך מספר דורות חוברו עשרות ספרי דקדוק, התעוררו ויכוחים חריפים על סוגיות דקדוקיות של הלשון העברית, וחוברו פירושים רבים לפסוקי המקרא. פרשנות המקרא של חכמי ספרד הייתה כה מפותחת, עד שבמאמר המיוחס לרבי משה דאנון נאמר על מפרשי צרפת ביחס אליהם: "כל פירושי צרפתה השלך לאשפתא, חוץ מפרשנדתא^[כ"ב] ובן פורתא^[כ"ג]".
• הלשון העברית, בנוסף לחיבורים תורניים^[כ"ד], שימשה לחיבור שירי קודש ושירי חול, מכתבים, ספרות מקאמית, ולעיתים גם ספרי חכמה ו/או מוסר.
• באופן כללי היה רווחה כלכלית ועושר רוחני. הרבה חכמים עסקו הן בתורה והן בפילוסופיה ו/או בחכמות חיצוניות. רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי יהודה הלוי והרמב"ם היו רופאים. רבי שמואל הנגיד היה סופר מהיר. רבי אברהם אבן עזרא עסק גם במתמטיקה ובאסטרונומיה ובאסטרולוגיה. רבי יצחק אבן גיאת צירף לפיוטיו מושגים מתחומי הפילוסופיה, האסטרונומיה, ידיעת הטבע, ותורת הנפש והרפואה, שהיו קרובים לליבם של בני דורו. חכמים היו נפגשים במשתים בהם דנו בדברי חכמה ושירה.
• יהודים שימשו בתפקידים רבי מעלה במלכות. למשל: רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי שמואל הנגיד, רבי יעקב אבן עזרא, שלושת אחיו של רבי משה אבן עזרא, רבי יצחק אלבאליה.
• רוב החכמים היו בקיאים במלאכת השיר ורבים מהם חיברו בנערותם שירי חול. משוררים צעירים ישבו בגנים מפוארים וחיברו שירים לצד עינות-מים ולקול ציפורים המזמרות מבעד לאמירי עצים. נערכו תחרויות שירה פומביות. חכמים היו מתכתבים זה עם זה בשירי ידידות. השירים, בין שירי קודש בין שירי חול, חוברו בלשון עברית.
• חכמים נדדו לערים ולארצות אחרות, אם כדי להתגורר במקומות חכמה או אם כדי להחכים מתורתם של חכמים היושבים בארצות אחרות (לדוגמה המסע של רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן-עזרא לצפון אפריקה), אם לצורכי מסחר (לדוגמה מסעותיו של רבי שמואל הנגיד בים), אם מפני רדיפות (לדוגמה נדודי רבי משה אבן עזרא), אם כי היו כגרים שלא מצאו את מקומם בעולם הזה (למשל רבי אברהם אבן עזרא). רוב החכמים הנודדים היו עניים, ונתמכו על ידי נדיבים או שנאלצו להתפרנס בצמצום רב. עם הנדיבים אנשי המעלה שתמכו בהרבה חכמים ובעניים נמנים רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי יעקב אבן גו, יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, ורבי שמואל הנגיד. כתולדה מנדודי חכמים בין ארצות, חכמי ספרד היו בקיאים בלשונות ובתרבויות אחרות. רוב המשוררים היהודים היו בקיאים בספרות הערבית.

להלן דוגמאות לאורחות חיים ודרכי מוסר בתור הזהב של יהדות ספרד, מלוקטות מספר בן משלי מאת רבי שמואל הנגיד ומספר מבחר הפנינים המיוחס לרבי שלמה אבן גבירול:

בכלל חכמי תור הזהב אנשי אשכולות, רבנים, מדינאים, ראשי ישיבה, פוסקי הלכה, מדקדקי עברית, פרשני מקרא, פרשני תלמוד, משוררים, פילוסופים, רופאים, היסטוריונים, מתמטיקאים, אסטרונומים, ועוד.

כתב קלמן שולמן: "במדינת אנדלוסיה היהודייה, התכנסה (אחרי כבות אור הגאונים) התורה עם החכמה הישראלית ותשבנה שבת אחיות גם יחד, ובחצי המאה הראשונה בתקופה הזאת, התנוססו בה אנשי מופת, אדירי התורה, אבירי החכמה, רבי פעלים ורבי עלילייה בכל תושיה, עד כי כל אחד ואחד מהמונם הרב היה לו כוח לפאר את דורו בכבוד ולהנחיל לו שם עולם לא ייכרת... תורת שפה עברית עלתה אז עד מרום קצה, המליצה והשיר עשו להם כנפיים כבימי קדם בנוח הרוח על בחירי י-ה בהר הקודש בירושלים, חכמת התלמוד הופיעה בעצם תומה, וכל הידיעות הדרושות לחפצה, אוספו אז לאספה לפקוח עיני השוקדים על דלתותיה. הפילוסופיה התרוממה אז על כנפי כרוב הגיונים נשגבים ותיאר אור חדש על הליכות עולם. כל הידיעות והמדעים אשר תפארת הם לבני אדם הנבראים בצלם אלוקים, כתומם נקבצו באו בנפשות היהודים הרבנים אשר באנדלוסיה"^[7].

להלן חכמי ספרד בולטים בתור הזהב:

• רבי חסדאי אבן שפרוט (915–975) - חכם, מדינאי ורופא, יועצו של עבד א-רחמן השלישי, ומנהיג יהדות ספרד.
• רבי משה בן חנוך ובנו רבי חנוך (חיו סביבות 920–1025) רב וחכם תלמודי, מראשוני חכמי יהדות ספרד וממנהיגיה.
• מנחם בן סרוק ודונש בן לברט (חיו סביבות 920 עד 990) - משוררים ומדקדקים.
• רבי יהודה חיוג' (945–1012 לערך) - מגדולי מדקדקי העברית, פרשן מקרא.
• רבי שמואל הנגיד (993 - אחרי 1056) - ראש רבני ספרד, משורר, מדקדק, שר האוצר, שר הצבא ומשנה (ווזיר) למלך גרנדה.
• רבי יונה אבן ג'נאח (סביב 995–1050) - מחשובי המדקדקים העבריים, פרשן מקרא.
• רבי משה אבן ג'יקטילה ורבי יהודה אבן בלעם (חיו סביבות 1000–1080) - מדקדקים ומפרשי מקרא.
• רבי שלמה אבן גבירול (כנראה 1021–1058) - משורר, פייטן ופילוסוף.
• רבי יהוסף הנגיד, בנו של שמואל הנגיד (1035–1066) - רב, משורר, ווזיר למלך גרנדה.
• הרי"ף (1013–1103) ותלמידו ר"י מיגאש (1077–1141) - מגדולי ראשי הישיבה והפוסקים בספרד ובתקופת הראשונים.
• רבי יצחק אבן גיאת (1038–1089) - ראש ישיבה, פוסק, פייטן ומשורר.
• רבי יצחק אלבאליה (1035–1094) - רב, פייטן ויועץ למלך סביליה, ובנו רבי ברוך - ראש ישיבה, פוסק ופילוסוף.
• רבי יצחק הברצלוני (1043 - ?) - רב, פייטן ופוסק.
• רבי בחיי אבן פקודה (1050–1120) - מחבר ספר המוסר "חובות הלבבות".
• רבי יוסף אבן סהל (? - 1124) - דיין, פייטן ומתרגם תשובות הרי"ף מערבית לעברית.
• רבי משה אבן עזרא (1055–1140) - משורר, פייטן ופילוסוף.
• רבי יוסף אבן צדיק (1075-1149) - דיין, פייטן ומשורר, מחבר ספר הפילוסופיה "עולם הקטן".
• רבי יהודה הלוי (1075–1141) - פייטן, משורר, והוגה דעות, מחבר ספר "הכוזרי".
• רבי אברהם אבן עזרא (כנראה 1089–1164) - פרשן המקרא, פייטן ומשורר, מדקדק, מתמטיקאי, אסטרונום, ופילוסוף.
• רבי יוסף קמחי (1105-1170) - מדקדק ופרשן המקרא.
• הראב"ד הראשון (1110–1180) - רב, היסטוריון, פילוסוף ואסטרונום. מחבר הספר "האמונה הרמה".
• רבי יהודה אבן תיבון (1120–1190) - רב, רופא ומגדולי המתרגמים העבריים ימי הביניים.
• הרמב"ם (1138–1204) - גדול חכמי ספרד בכל הזמנים, איש אשכולות מגדולי הפוסקים והרבנים, מחבר "משנה תורה".

כתב חיים נחמן ביאליק: "הנה בספרד נגלתה פתאום דרך אחרת ורוח חדשה. המסורת הקיבוצית עוברת לתחום המדע האישי ונהפכה ע“י גאוני ספרד לדקדוק, לחוכמת המדע והלשון העברי. הפייטנות, שבה היו הלכה ואגדה כאחת, נהפכה לשירה מבודלת ומפוצלת עם סוגים ומקצועות, והיער הפראי נהפך לגן-עדן של ערוגות, שכל אחת מסודרת במקומה. הקבלה, שחציה פילוסופיה, נהפכה אצל הספרדים לפילוסופיה מדעית, לדיסציפלינה חמורה. הדרש והאגדה נהפכו אצלם לפרשנות מדעית, וכן ההלכה המבולבלת נהפכה ביחוד ע”י אלפסי ראשונה ואחר-כך על-ידי הרמב"ם לקודקסים מסוגננים"^[8].

ספרי חכמי ספרד חוברו בעברית או בערבית יהודית. ספרי הלכה חוברו בעברית. פירושים למשנה או לגמרא, ספרי דקדוק, פירושים למקרא וספרי מוסר חוברו בעברית או בערבית. ספרי שירה חוברו בעברית. רוב ספרי ההגות חוברו בערבית. מבחר ספרי ספרד שחוברו בערבית תורגמו לעברית על ידי מתרגמים ממשפחת אבן תיבון.

באופן כללי רק חלק מספרי התורה והחכמה שחוברו בתור הזהב נשתמרו וזכו להוצאות לאור ראויות. ספרים שחוברו בלשון ערבית ולא תורגמו ללשון עברית בתקופת הראשונים, או שלא נלמדו במהלך הדורות, לא נשתיירו או נותרו בכתבי-יד. להלן רשימת נבחרת מספרי חכמי ספרד:

בן משלי עריכה

ספר בן משלי הוא ספר משלי חכמה ומוסר שחיבר, אסף ותיקן רבי שמואל הנגיד, שהיה שר האוצר, שר הצבא, ומשנה למלך גרנדה. הספר נערך על ידי אליסף, בנו הצעיר של הנגיד, ומסודר בסידור אלפביתי לפי התחלות המשלים ובקבוצות לפי משקלי שירה. הספר כולל כאלף ומאתיים משלים, העוסקים במגוון רחב של נושאים: הון ועושר, חברות וידידות, חינוך, חכמה וסכלות, טוב ורע, יראת שמים, מלכות, נדיבות וכילות, מעשה ודיבור, דיבור ושתיקה, נדידה ומנוחה, יגיעה ועשייה, אשה ובנים, מחשבות הלב, סודות, ספר ושיר, בקשות, עצה, צדק ומשפט, תוכחה, מעלת האמת, הכרת טובה, ועוד. רוב המשלים בני ארבע שורות. רבי יהודה אבן תבון ציטט עשרים ואחד משלים בצוואתו המפורסמת, וזירז את בנו לעיין שעה אחת מדי יום בבן משלי.

הכוזרי עריכה

ספר הכוזרי הוא ספר הגות יהודית שחיבר רבי יהודה הלוי. הספר כתוב כשיחה בין מלך הכוזרים לבין חכם יהודי על יסודות האמונה היהודית. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. במהלך הדורות חוברו לו מספר פירושים, ביניהם הפירוש "קול יהודה" מאת רבי יהודה מוסקאטו, ובדורות האחרונים חוברו עליו ספרים רבים. גדולי ישראל, כגון הגר"א והראי"ה קוק, העריכו מאוד את ספר הכוזרי, והורו ללומדו. מפורסמים דברי רבי ברכיאל שכתב במאה ה-14: ”דברי הרמב"ם (במורה נבוכים) קרובים אל האמת יותר מן השקר, דברי הרלב"ג קרובים אל השקר יותר מן האמת, ודברי ה"ר יהודה הלוי כולם אמת". בעקבות ספר הכוזרי, הרב דוד ניטו חיבר את הספר "מטה דן" להוכחת אמיתות התורה שבעל-פה.

התרשיש עריכה

ספר התרשיש, או ספר הענק, הוא ספר שירה שחיבר רבי משה אבן עזרא. הספר כולל אמרי-בינה בעשרה שערים: בשבח מעלליו וזכר מהלליו של נשיא השירה, בחילוף עיתים וזמנים ונועם גנים ונוגנים, בעינות מים ונהרים וזמיר העוף באמירים, בחושקים אשר יתאבו ומעונים אשר חרבו, בסוד נוער ועדנה וסוד שיבה וזקנה, בבגד אחים נאמנים בהתהפך הזמנים, בזכר פירוד אלוף ודוד ואורך הלילות בהרחיקו נדוד, במיאוס עולם והדריו וזכר המוות ומה אחריו, להתרומם על פני תבל ולהתכבד מלהתנבל, בתפארת אמרים וחרוזי השירים. כל שער חרוזים כמניין אבן מאבני החושן, סה"כ תרשיש (1210) חרוזים. בכל בית חרוזים הבנויים ממילים השוות בכתב ושונות בהוראתן (תגניס). בדורות האחרונים חוברו לספר הביאורים "משבצות התרשיש" על ידי שאול עבדאללה יוסף, ו"עין התרשיש" על ידי חיים בראדי.

חובת הלבבות עריכה

ספר חובת הלבבות הוא ספר מוסר שחיבר רבנו בחיי אבן פקודה. הספר כולל עשרה שערים: הייחוד, הבחינה, עבודת הא-להים, הביטחון, ייחוד המעשה, הכניעה, התשובה, חשבון הנפש, הפרישות, אהבת הא-להים. הוא חובר בלשון ערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. הספר, המושפע מהפילוסופיה הנאו-אפלטונית, נחשב לאחד מספרי המוסר היסודיים שחוברו בישראל.

יסוד מורא וסוד תורה עריכה

ספר יסוד מורא וסוד תורה הוא ספרו האחרון של רבי אברהם אבן עזרא, מעין משנה סדורה של אמונות ודעות המסכמת את דעותיו. הספר עוסק בהיאך להיות אדם שלם, בהשכלה כללית הנדרשת לעבודת השם, במיון מצוות בשיטה חדשה, בטעמי מצוות, בסוד השם, בחופש הבחירה, ובהשגחה פרטית.

מבחר הפנינים עריכה

ספר מבחר הפנינים הוא ספר אמרי מוסר קצרים בשישים וארבעה שערים, שככל הנראה חיברו רבי שלמה אבן גבירול. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. הספר היה מבין ספרי המוסר שנלמדו בספרד ובפרובאנס בתקופת הראשונים. בעקבותיו חובר ספר "שקל הקודש "על ידי רבי יוסף קמחי. במהלך הדורות חוברו לספר מבחר הפנינים מספר פירושים.

מורה נבוכים עריכה

ספר מורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה יהודית שחיבר הרמב"ם בזיקה לפילוסופיה האריסטוטלית. יש אומרים שחובר לבני עלייה מעטים משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. ויש אומרים שחובר לנבוכי זמנו של הרמב"ם, שעסקו בפילוסופיה ובחכמות חיצוניות, על מנת לקרבם לתורה. הספר היה שנוי במחלוקת במהלך הדורות, עד שבדורות האחרונים הוא כבר נחשב לנדבך מנכסי הצאן וברזל של מחשבת ישראל. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי שמואל אבן תיבון. חוברו עליו פירושים רבים, ביניהם פירושים מאת רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, רבי אשר קרקש, רבי שם טוב בן יוסף אבן שם טוב, ודון יצחק אברבנאל.

מחברת מנחם עריכה

מחברת מנחם הוא ספר שורשים שחיבר מנחם בן סרוק, שמטרתו צחות לשון יהודית על תוכן יסודתו ועיקר שורשיו. המילים שבמקרא מחולקות להוראותיהן השונות בהתאם לשורשים מהן נגזרו, תוך מתן דוגמאות לכל הוראה, ופירושה אם איננה ברורה. זה המילון העברי השלם הראשון ללשון הקודש. באופן כללי הספר כתוב בקיצור נמרץ ובדייקנות, אם כי פה ושם מנחם מאריך בהסברים דקדוקיים או בפירושים לפסוקים סתומים מהמקרא. הספר שימש את רש"י בפירושו למקרא.דונש בן לברט חיבר ספר השגות (תשובות) חריף כנגד מחברת מנחם, לרוב חולק עליו בצורתן הדקדוקית או בהוראתן (משמעות) של מילים בפסוקים מהמקרא תוך לימוד ממילים דומות בלשון הערבית, מה שעורר ויכוח דקדוקי במשך שני דורות, במהלכם תלמידי מנחם - רבי יצחק אבן קפרון, רבי יצחק אבן ג'יקיטילה, ורבי יהודה בן דוד, חיברו תשובות להגנת רבם; עליהם השיב רבי יהודי בן ששת, תלמידו של דונש; עד שבא רבנו תם, השיב על השגות דונש והכריע שמנחם צדק בדבריו. בעקבות המחלוקת והכרעותיו של רבנו תם, רבי יוסף קמחי חיבר את "ספר הגלוי".

מחברת הדקדוק עריכה

מחברת הדקדוק הוא ספר לשון שחיבר רבי יונה אבן ג'נאח, הכולל שני חלקים: ספר הרקמה - ספר דקדוק הלשון העברית, וספר שורשים בני שלוש אותיות. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. ראב"ע נעזר בחיבוריו בספריו, והוא מכנה את רבי יונה "רבי מרינוס" (יונה). רבי שלמה אבן פרחון חיבר על בסיס ספר השורשים את ספר השורשים "מחברת הערוך".

משנה תורה עריכה

ספר משנה תורה הוא ספר הלכה כולל שחיבר הרמב"ם. הספר מיוסד על ספרות חז"ל (המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי), ומסכם ומסביר את הלכות התורה שבעל-פה. הוא נחלק לארבעה עשר ספרים (המדע, אהבה, זמנים, נשים, קדושה, הפלאה, זרעים, עבודה, הקרבנות, טהרה, נזקים, קניין, משפטים, שופטים), ולפיכך מכונה הי"ד החזקה. הספר נחשב לעמוד ההלכה, ולאחד משלושת עמודי ההוראה עליהם הסתמך רבי יוסף קארו בחיבור ה"שולחן ערוך". במהלך הדורות חוברו פירושים רבים על משנה תורה. הראב"ד חיבר עליו ספר השגות, ובמהלך הדורות חוברו ספרים להגנת הרמב"ם מפני השגות הראב"ד. לפי הגר"א, התורה ניתנה לישראל ארבע פעמים: פעם ראשונה קיבלה משה בסיני ומסרה לישראל, פעם שנייה היא ניתנה על ידי עזרא הסופר, פעם שלישית על ידי רבי יהודה הנשיא בחיבור המשנה, ופעם רביעית - משנה תורה שחיבר הרמב"ם.

ספר המצוות לרמב"ם עריכה

ספר המצוות לרמב"ם הוא ספר המונה את תרי"ג המצוות ובו מבוא הכולל ארבעה-עשר שורשים (כללים) למניינן. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי משה אבן תיבון.

עולם הקטן עריכה

ספר עולם הקטן הוא ספר פילוסופיה שחיבר רבי יוסף אבן צדיק, על סמך רעיון המיקרוקוסמוס. הספר מחולק לארבעה מאמרים. המאמר הראשון עוסק בפיזיקה: בעולם הזה הגשמי ובמיניו, ושכל מה שבו מן הנולדים השלשה מורכב מן היסודות ארבעה, וביאור הוויה והפסד ואיך יתחברו היסודות להיות מהם ההווים, ושהעולם הזה חולף אין לו עמידה. המאמר השני בתורת הנפש (פסיכולוגיה): בידיעת האדם עצמו ושהוא עולם קטן בבחינת גוף ונפש, ובחיוב האדם לחקור ולדרוש ביסודות המציאות ולעלות ממדרגה למדרגה, עד שבידיעתו נפש החכמה יגיע לידיעת בוראה. המאמר השלישי בתאולוגיה: היאך יקרב האדם לידיעת בוראו, בחידוש העולם, שהבורא אינו דומה לאחד מברואיו, וגבול השגת האדם מידות הבורא לזולתו בהביטו בפעולותיו (שלילת התארים). המאמר הרביעי במוסר: בעבודה ובעבירה, בתשובה, ובשכר ובעונש האמיתיים. הספר נחשב לסיכום התמציתי הראשון של מדע, פילוסופיה ותאולוגיה בספרות היהודית. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי משה אבן תיבון או על ידי נחום המערבי. קטעים מהספר מצוטטים בפירוש רד"ק לספר בראשית, בספר "שער השמים" מאת רבי יצחק אבן לטיף, בספר "שבילי אמונה" לרבי מאיר אלדבי, ובספר "מאמר השכל".

פירוש ראב"ע על התורה עריכה

פירוש רבי אברהם אבן עזרא על התורה (פירוש קצר, ופירוש ארוך על ספרי בראשית ושמות) הוא מהפירושים היסודיים לתורה. פירושו הוא על דרך הפשט, לפי הכלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, תוך שמסתמך על מחשבתו המקורית ועל ספרי הדקדוק של חכמי ספרד שקדמו לו. פירושו כתוב בלשון קצרה, כולל סודות סתומים, והוא נוהג להתעמת עם פרשנים קודמים. על פירושו לתורה חוברו עשרות רבות של פירושים במהלך הדורות.

פירוש המשנה לרמב"ם עריכה

פירוש המשנה לרמב"ם הוא פירוש מקיף ומעמיק של הרמב"ם על המשנה, מעין "תלמוד קטן". הוא כולל הקדמה כללית על המשנה וחכמיה, הקדמה למסכת אבות העוסקת בתיקון מידות (ונקראת גם שמונה פרקים), הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין העוסקת בי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, והקדמה לסדר טהרות הכוללת כללי יסוד של הלכות טומאה וטהרה. פירוש הרמב"ם חובר בערבית וסדריו תורגמו על ידי מתרגמים שונים במהלך הדורות, חלקם לא מוכשרים למלאכה. בדורות האחרונים הרב יוסף קאפח תרגמו לעברית במהדורה נאמנה.

תיקון מידות הנפש עריכה

ספר תיקון מידות הנפש הוא ספר תיקון מידות שחיבר רבי שלמה אבן גבירול, על סמך היחס בין חמשת החושים לארבעת היסודות. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. בהשפעתו חובר ספר אורחות צדיקים.

בספרד, להבדיל מארצות אשכנז, התלמוד הבבלי לא היה נחלת כל שדרות העם. לפיכך, רבי שמואל הנגיד חיבר את ספר "מבוא התלמוד"^[כ"ה], לפלס דרך וסדר בלימוד לכל דורשי חכמת התלמוד, ובזכותו התפשטה והשתבחה חכמת התלמוד בספרד.

בהלכות הרי"ף, שנקראו "תלמוד קטן", הרי"ף עשה את התלמוד ללימוד שיטתי. הוא קיצר את המשא ומתן התלמודי, השמיט האגדות ורוב דברי המוסר וחידודים מיותרים ושיטות שאין הלכה כמותם וקטעי גמרא שאינם נוהגים בזמן הזה, ופסק הלכה. הרמב"ם כתב כי "אין תפיסה עליו אלא בהלכות מועטות, שלא יגיעו בשום פנים עד עשר". ורבי מנחם בן זרח כתב: "ילאה אדם לחבר חבור כמהו זולתי הייתה השכינה שורה עליו". הרי"ף עשה את התלמוד לספר מדעי עבור חכמים ותלמידי חכמים הוגים וחושבים. הלכות הרי"ף הקלו על תפוצת התלמוד ולימודו, ובתקופת הראשונים הוא נלמד באופן שיטתי וחוברו עליו פירושים רבים.

כתב חיים אריה זוטא: 'אז קיבל לימוד התלמוד צורה חדשה, צורה של שיטה וסדר – סימן מובהק של הלימודים המדעיים. שיטה – זאת אומרת למצא בתלמוד דרך, שעל פיה נדע את המשא ומתן התלמודי: איך התפתחו ההלכות האלה, מה גרם לקבע את ההלכות דוקא באפן זה ולא אחר, – והסדר הם הדרכים החיצוניים, הכלליים, מה שקוראים כעת “מֶטוֹד” הלמוד. ונחוצים השיטה והסדר ביחוד בלימוד התלמוד, – ספר הכתוב בשפה בלולה, שפה שחדלו לדבר בה אחרי תקופת התלמוד, ושכל הלכותיו הן מסֻבכות זו בזו ו“ספר כזה בלי הקדמה הוא באמת כגוף בלי נשמה" - כמו שהמליצו הקדמונים'^[9].

הרמב"ם, בעקבות הלכות הרי"ף, חיבר הלכות לכמה ממסכתות התלמוד הירושלמי. בסיוע פירושי רבי יוסף אבן מיגאש למשנה שהיו בידו, הוא ביאר את המשנה מהכלל אל הפרט. במהלך פירושו הרמב"ם מקנה ללומד כללים בהירים להסקת ההלכה. גולת הכותרת של שיטת סידור התורה הספרדית הוא ספרו של הרמב"ם "משנה תורה"^[כ"ו], בו קיבץ את התורה שבעל-פה בהלכות פסוקות בסידור הגיוני זך ובלשון קצרה ובסגנונה ושפתה הברורה של המשנה.

כתב הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל: "הרמב"ם השכיל מאוד לתת צורה חדשה לכל ההלכות העתיקות בסגנונו המדויק, הרצאתו הבהירה ושפתו הנעימה והנפלאה. ולבד זה הוסיף משלו חידושים מקוריים בהקדמותיו למשניות, בשורשיו לספר המצוות, ובספרו הראשון לספר הי"ד החזקה שקראו ספר המדע, שמתחיל בהלכות יסודי התורה והלכות דעות ומסיים בהלכות תשובה. יצירות אלה שחידש הרמב"ם וצרפם למשנה התורה שלו הם יצירות חדשות לגמרי שלא קדמו לו בצורתם ובסידורם הנפלא ולא באו כמותן גם אחריו - יצירות מקוריות אלו הן מעיינות חכמה והן פותחות לפני קוראיהם אופנים חדשים להפרות המחשבה, ולהעלות את קוראיהם לעולמות עליונים, להשגת השלמות העליונה בדעת אלוקים צרופה ודעת דרכי השגחתו הנפלאים"^[10].

מימי רבי חסדאי אבן שפרוט ואילך, או אפילו דור קודם לכן, חכמי ספרד עסקו בלימוד בעיון של הלשון העברית. למפעל המחקרי העצום הזה היו שתי תכליות עיקריות. האחת, להבין את עומק פשוטו של מקרא. השנייה, לחבר פיוטים ושירים בלשון עברי צח. הדקדוק העברי, המקובל בימינו ובדורות עברו, מבוסס, פחות או יותר, על חכמת הדקדוק של חכמי ספרד: סוגי האותיות, תנועות גדולות וקטנות, חלוקת המילים לשמות ופעלים ומילות יחס (הדבק), השורשים ואיזה מילים נגזרות מכל שורש, הבניינים ופעולותיהם, המשקלים והפעלים ונטיותיהם, חילוף אותיות, ועוד.

מדקדקי ספרד הבחינו שהעשרים ושתיים אותיות שבלשון העברית מחציתן אותיות שורש (בלבד) ומחציתן אותיות שימוש, ועשו להן סימנים להקל על הזכרון. את אותיות השימוש המשרתות, מנחם בן סרוק כינה "שמלאכתו בינה", רבי יונה אבן ג'נאח "שלומי אך תבנה", רבי שלמה אבן גבירול "אתכנה משלי בו", רבי יצחק לוי אבן מר שאול "נבואת המשכיל", ורבי אברהם אבן עזרא "כשתיל אב המון". ואת אותיות השורש, מנחם בן סרוק כינה "טח ספר גזע צדק", רבי שלמה אבן גבירול - "קט צח גזע ספרד", ורבי יוסף קמחי "צד עט קח גזר סף"^[11].

כתב חיים אריה זוטא: 'על היסוד של “שלש אותיות השורש” העמיד את הלשון העברית ר' יהודה בן חיוג'. “ראש המדקדקים”. הוא שהסביר את ה“נחים” ה“נפילים”, ה“חסרים”, הוא שהבין את הנטיות לכל דוגמתן, בארן וסדרן, – ועמו קבלה הלשון העברית את חנה וערכה, את גמישותה בשירה ובמליצה... והתפתחות דקדוק לשוננו בספרד עלתה למרום גבהה ולשכלולה עם גאון השפה העברית המלומד הגדול ר' יונה מרינוס בן ג'נאח (“בעל כנפים”), שעבודתו בלשון העברית הייתה לו עבודת הקודש. הוא שקבע את נוסח הדקדוק, שיש להוסיף עליו או לגרוע ממנו, לשכלל ולשפר – אבל אין לשנותו, והוא נשאר לעולם'^[9].

מדקדקי ספרד חיברו ספרי דקדוק רבים שצורתם מדעית, רובם חוברו בלשון ערבית, ורק מיעוטם השתמר. המתרגמים למשפחת אבן תיבון תרגמו את מיטב ספריהם לעברית, וחלקם תורגמו לעברית בדורות האחרונים. להלן טבלה של ראשוני מדקדקי ספרד וספריהם (הקיימים):

רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע) כתב על חכמת הדקדוק: 'האמת כי טוב הוא למשכיל שילמוד מזאת החכמה, רק לא יתעסק בה כל ימיו לקרוא ספרי ר' יהודה המדקדק הראשון, וי' ספרי ר' מרינוס וכ"ב ספרי ר' שמואל הנגיד^[ל], ועל כאלה אמר שלמה עשות ספרים הרבה אין קץ'^[12]. ראב"ע עצמו חיבר ספרי דקדוק רבים, אם מתוך עיסוקו בפרשנות המקרא, ואם כדי ללמד את חכמת הלשון את תלמידיו ואת קהילות ישראל שמחוץ לספרד בהיותו נודד בארצותיהן. מספרי הדקדוק שחיבר: ספר צחות, ספר מאזני לשון הקודש, ספר יסוד דקדוק, ספר שפת יתר, וספר שפה ברורה. ראב"ע חיבר פירושים על התורה, חמש מגילות, ישעיהו, תרי עשר, תהלים, איוב ודניאל; ופירושים לנביאים ולספר משלי שלא נשתמרו. על דרכו בפירוש המקרא הוא כתב:

קדמונינו מעתיקי המצוות פירשו פרשיות גם פסוקים לבדם גם מילות גם אותיות על דרך הדרש, ואין ספק שהם ידעו דרך הישרה כאשר היא, על-כן אמרו כלל: אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והדרש הוא תוספת טעם. והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושורש, כרב שלמה ז"ל (רש"י) שפירש התנ"ך על דרך הדרש, והוא חושב שהוא על דרך הפשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף. וחכמי דורנו יתהללו באלה הספרים.

הדרך החמישית, מוסד פירושי עליה אשית, והיא הישרה בעיני נוכח פני ה' אשר ממנו לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה, ואחפש היטב דקדוק כל מילה בכל מאודי, ואחר כך אפרשנה כפי אשר תשיב ידי, וכל מילה שתבקשנה, בפירוש המילה הראשונה תמצאנה, כפירוש שמים תמצאנו בפסוק הראשון, ועל זה משפט כל הלשון.

— רבי אברהם אבן עזרא: ספר שפה ברורה, הקדמה לפירושו על התורה

רבי יוסף קמחי (ריק"ם) חיבר את ספרי הדקדוק ספר זיכרון וספר הגלוי, וחיבר פירושים לספרי המקרא, מהם נשתמרו פירושיו על ספרי משלי ואיוב. ׁׁ בנו, רבי משה קמחי, חיבר את ספרי הדקדוק "מהלך שבילי הדעת" ו"שכל טוב", וחיבר פרושים לספרי משלי, איוב, עזרא ונחמיה. רבי דוד קמחי (רד"ק), בנו של ריק"ם, חיבר את ספר המכלול (ספר דקדוק וספר שורשים), שהוא מעין סיכום של חכמת הדקדוק ופרשנות המקרא של חכמי ספרד. רד"ק פירש את המקרא (בדרך הפשט), ופירושו היה כה פופולרי, עד שהיו אומרים עליו במהלך הדורות: אם אין קמחי, אין תורה^[ל"א].

על נסיבות התעוררות רוח השיר העברי בספרד כתב רבי יהודה אלחריזי^[ל"ב]:

דְּעוּ כִּי הַשִּׁיר הַנִּפְלָא. אֲשֶׁר בִּפְנִינִים מְמֻלָּא. הָיָה בַתְּחִלָּה לִבְנֵי עֲרָב לְנַחֲלָה. וְהֵם חִזְּקוּ בוֹ כָל בֶּדֶק. וּשְׁקָלוּהוּ בְּמֹאזְנֵי צֶדֶק. וְהִצִּיבוּהוּ עַל מְכוֹנוֹ. וְהֵקִימוּ מִשְכָנוֹ. וְעָרְכוּ שֻׁלְחָנוֹ. וְהֶאֱכִילוּ מָנוֹ. וּבָנוּ עֲלִיּוֹתָיו. וּפִסְּגוּ אַרְמְנוֹתָיו. הֵם קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַלְתוֹתָיו. וְלָהֶם עַל מְשׁוֹרְרֵי תֵבֵל הַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה.

וַיְהִי בִשְׁנַת אַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת לַיְצִירָה. צָלְחָה עַל בְּנֵי סְפָרַד בַּמֵּאָה הַשְּׁבִיעִית רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה. וְשָׂפָה בְּרוּרָה. וְאָז הִתְחִילוּ הָעִבְרִים. לְהַרְגִּיל לְשׁוֹנָם בְּדַרְכֵי הַשִּׁירִים. וְהִתְחִילוּ יְקוֹדֵי הַמְּלִיצוֹת אֶת לִבָּם לְהַבְעִיר. וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר. אַךְ מְלִיצָתָם בָּעֵת הַהִיא הָיְתָה גְרוּעָה. וּלְשׁוֹנָם בִּנְתִיב הַשִּׁיר צְלוּעָה. עַד בּוֹא הַמֵּאָה הַשְּׁמִינִית. וְאָז הִתְעוֹרְרוּ לְנַגֵּן עַל הַשְּׁמִינִית. וְהֵכִינוּ בֵית הַשִּׁיר כַּמִּשְׁפָּט וְכַתַּבְנִית. וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית.

— רבי יהודה אלחריזי, ספר תחכמוני, שער שמונה עשר

שירת תור הזהב נחשבת על ידי רבים למבע השירי המקורי והיפה והעשיר ביותר בלשון עברית מאז ימי המקרא הקדמונים. כתב דוד ילין: "רק מקצוע אחד נשאר קודש ומקודש במשך כל התקופה הזאת ללשון העברית הוא מקצוע השירה. כל מה שנובע מהרגש ויוצא מהלב הובּע רק בלשון הלאומית. משוררינו הגדולים, שידעו כולם את הערבית הספרותית על בוריה, כאשר הננו רואים בספרי הפרוזה שלהם שנכתבו ערבית צחה, ובהקדמותיהם לדיואניהם שנכתבו בערבית של פרוזה חרוזה – לא ראו לנכון לחבר שירים בשפה זו. ובאותה שעה שנכתבו בערבית ספרים קדושים, כגון: פירושים לתורה ושאלות ותשובות בהלכה וכיוצא בהם, חוברו שירים בעלי נושאים חילוניים לגמרי: שירי אהבה, שירי יין ותענוגות החיים – רק בעברית."^[13]

לשירה העברית בספרד המאפיינים הבאים:

• צחות לשון תוך דיוק בחוקי הלשון ודקות בהוראותיהן של מילים
• הברה ספרדית (מלרע)
• שימוש במשקל היתדות ובמקצבים ובקישוטים ובדימויים ובחריזה חוזרת בהשפעת הספרות הערבית היפה
• מנעד רחב של סוגות פיוטים
• ביסוס פיוטים על שיבוץ פסוקים מהמקרא^[ל"ג]
• חיבור שירי חול, כגון שירי ידידות, שירי תהילה, שירי אהבה, שירי יין, חידות, שנינה, מהתלות, ועוד
• חיבור שירים ארוכים המביעים השקפה פילוסופית

על דרכם של משוררי ספרד במלאכת השיר אפשר ללמוד מדברי רבי משה אבן עזרא:

צלול בים המחשבה ודלה פנינים יקרות. סור מדברים מסובכים, וברח ממאמרים ריקים. נוס מלזות שפתיים והתרחק מניבים מוזרים. מי שילך בדרך סלולה ימלט ממכשולים. וכבר נאמר: "הטוב שבשירים הוא מה שדעת בני עליה נוחה הימנו וההמון מבין אותו". דבריך יהיו פשוטים, שלא יצטרכו לפירוש, וכוונתם מובנה, שלא תהיה זקוקה להוראה. מנה את הדברים שבהם תדע את הדרך לבחון בעצמך את כל שערי השיר ולהבדיל בין שיר שיש בו פגימות לבין שיר הנקי מפגימות. בעל שכל ילמוד קודם שיעשה איזה דבר. פעם אחת נשאלה השאלה: "מיהו המשורר היותר גדול", והשיבו "המצטיין בדבריו הרכים והמעולה במקוריותו". ונאמר: "הטוב שבמאמרים הוא מה שהוא מועט המחזיק את המרובה, מורה ואינו נופל למשא על הקורא". ונאמר: "המעולה שבמאמרים הוא מה שיכנס לאוזן בלי רשות". ונאמר: "אין שום מאמר ראוי להיקרא בשם מליצה עד שמילותיו תרוצנה לאוזן השומע במהירות יתירה מאשר לרעיון מחברו".

— רבי משה אבן עזרא, ספר שירת ישראל, תשובה על השאלה השמינית

במהלך תור הזהב השירה העברית הלכה והשתפרה מדור לדור. תור הזהב כולל עשרות רבות של משוררים, מהם נודעו לתהילה בעבור טיב שירתם והיקף יצירתם רבי שמואל הנגיד, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יצחק אבן גיאת, רבי משה אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי. להלן דברי הערכה על שיריהם מלוקטים מדברי רבי משה אבן עזרא (בספר "שירת ישראל", תשובה על השאלה החמישית) ומדברי רבי יהודה אלחריזי (בספר תחכמוני, שער שלישי):

לאחר תור הזהב השירה העברית הלכה וירדה במעלתה. וכעבור דורות ספורים כתב רבי יהודה אלחריזי על המשוררים בדור שלאחר רבי יהודה הלוי: "וְאַחֲרֵי הַדּוֹר הַהוּא נִסְתְּמוּ מְקוֹרֵי הַשִּׁירִים. בִּלְשׁוֹן הָעִבְרִים. וּמְלִיצַת הַשִּׁיר שֻׁלַּח בְּמִשְׁמַנֶּיהָ רָזוֹן. גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן. וְכָל הַבָּאִים אַחֲרֵי הַדּוֹר הַהוּא יָגְעוּ לַחֲקֹר מְקוֹר הַשִּׁירִים. וְחָצְבוּ בוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים"^[14].

בתור הזהב של יהדות ספרד, בין המאה העשירית למאה השתים עשרה, היה שינוי מהותי בארכיטקטורה היהודית ובארכיטקטורה המוסלמית. בתקופה שקדמה לעליית המוסלמים בספרד לא התאפשר ליהודים לעסוק באופן גלוי ביהדותם ולכן לא היו להם בתי כנסת. אך למרות זאת ניתן להבחין כי בתחילת תקופת תור הזהב הבנייה של בתי הכנסת הושפעה מהכנסיות. מבחינה חיצונית בתי הכנסת היו בנויים לגובה באבן לבנה ומפוארים מאוד אך עם השנים הם הושפעו מהמוסלמים^[15]. כלומר מבנה בעל עמודים עגולים עם קשתות מעוטרות ורחבה גדולה לתפילה^[16], כמו למשל בית הכנסת שלאחר מכן הפך לכנסייה בשם סנטה מריה דה לה בלנקה בטולדו. הבנייה המוסלמית מצד שני לא השתנתה ולא הושפעה כלל^[17], כפי שניתן לראות בדוגמה של המסגד של קורדובה שהחל להיבנות ב-788 לספירה על ידי עבד אל רחמן הראשון והושלם כמה מאות שנים לאחר מכן. לאחר שיהודי ספרד החלו לעסוק בפומבי ביהדותם הם החלו להיות מושפעים מצורת הבנייה שהייתה נהוגה בסביבתם, שבשנים האלה הייתה מוסלמית.

החל מהמאה ה-9 ועד אמצע המאה ה-12 חכמים יהודים רבים פעלו בספרד, והיהודים זכו בדרך כלל לביטחון. מצד שני זו הייתה תקופה רוויית זעזועים, ולעיתים הביטחון שהיהודים זכו לו נקטע. מסיבה זו ישנה מחלוקת בין החוקרים לאיזה אירוע ניתן לייחס את סיום תור הזהב של יהדות ספרד. ההיסטוריונים המקדימים ביותר טוענים שתור הזהב הסתיים בשנת 1031 עם התפרקות ח'ליפות קורדובה לממלכות קטנות (טאיפות) ותחילתה של אי יציבות בספרד. היסטוריונים אחרים טוענים כי אפשר להתייחס לפוגרום גרנדה בשנת 1066 כסוף תור הזהב שכן זו הייתה הרדיפה האלימה המשמעותית הראשונה כנגד יהודים, שהטילה חורבן זמני על אחת הקהילות המשגשגות ביותר בספרד. קבוצה שלישית של היסטוריונים טוענת שסוף תור הזהב הגיע בעקבות כיבוש ספרד על ידי אל-מוראביטון בשנת 1090 – אף על פי שלא היו רדיפות רחבות היקף כנגד יהודים בתקופתם, מעמד היהודים היה נמוך יותר מבעבר. קבוצה רביעית ואחרונה של חוקרים מגדירה את סוף תור הזהב בשנת 1148, עם חורבן קהילות דרום ספרד עקב פלישת אל-מוואחידון ותחילתן של רדיפות קשות כנגד היהודים. היהודים, שהצליחו להימלט, ברחו לספרד הנוצרית, לפרובאנס, לאיטליה, ולצפון אפריקה. על חורבן קהילות ספרד רבי אברהם אבן-עזרא חיבר את הקינה "אהה ירד עלי ספרד".

במאה השתים-עשרה, בנוסף לרדיפות אל-מוואחידון המוסלמים, סבלו היהודים מתהליך הכיבוש מחדש (רקונקיסטה) של ספרד בידי הנוצרים. לתקופת מה הצליחו היהודים לשבת בשלווה יחסית תחת שלטון הנוצרים, אך במאה השלוש-עשרה התחילו לטפול על היהודים עלילות דם ונגזרו גזרות על הדת היהודית. עם סיום הרקונקיסטה בשנת 1492 הוצא צו מלכותי מידי פרננדו השני ואיזבלה, מלך ומלכת ספרד, כי כל יהודי בספרד חייב לעזוב את הממלכה או להתנצר, מאורע זה נקרא בשם גירוש ספרד.

בספר ההיסטוריה הראשון אודות אל-אנדלוס, שחובר על ידי המזרחן ההולנדי ריינהרט דוזי, ויצא לאור בשנת 1861, מופיע המונח "סובלנות" כדי לתאר את יחסם של השליטים המוסלמים, המוצגים כעריצים נאורים, כלפי נוצרים ויהודים. ההקשר בין "סובלנות" לבין אל-אנדלוס הופיע כבר קודם לכן אצל פילוסופים צרפתים במאה ה-18 כדי להשמיץ את המונרכיה הקתולית הספרדית.

במקביל לספרו של דוזי, יצא לאור ספרו של ההיסטוריון צבי גרץ "תולדות היהודים", בו הוצגה החברה האנדלוסית כדוגמה להשתלבותם של היהודים, שהצליחו לשמור על תרבותם ודתם תוך אימוץ יסודות מסוימים של החברה המארחת. גרץ כתב: "בימים ההם, הח'ליפים של ספרד אכן היו חופשיים מדעות קדומות, והגנו על כל בני האדם הכישרונות מבלי לשאול על דתם... בעקבות המופת של המוסלמים, התלהבו היהודים משירה וממדעים. גם עבורם ספרד הפכה לגן עדן שבו פרחה שירה יפה ושמחה, ארץ הלימוד והמחקר".

כך נטבע המונח "תור הזהב" על ידי היסטוריונים יהודים אנשי "חכמת ישראל" בגרמניה בראשית המאה ה-19, כחלק מהניסיון לאמץ את יהדות ספרד שלפני הגירוש כדוגמה ומופת להשתלבות בסביבה. האינטלקטואלים היהודים–גרמנים מימי תנועת ההשכלה, חוכמת ישראל והמאבק לאמנציפציה הנגידו בין הספרדים, שיצרו בלשון ארצם והיו מעורים בתרבותה ולכן נועדו לשמש מודל ליהודי גרמניה, לבין המסורת האשכנזית המסתגרת שבימיהם זיהו אותה עם יהודי פולין האדוקים והנחשלים. יחס זה היה בגדר התנערות מהגישה השלילית המקובלת של יהודי אשכנז^{[דרוש מקור]} כלפי ספרד שטרם הגירוש, שצמחה בהשפעת החסיד יעבץ וכותבים אחרים ותפשה אותה כתקופה של שקיעה והתפוררות האמונה בשל עיסוק מוגזם בפילוסופיה וחוכמות חיצוניות. במסגרת יצירת ההיסטוריוגרפיה שלהם, האדירו יצחק מרדכי יוסט וכותבים אחרים דמויות שנויות-במחלוקת שכמעט נעלמו מהמורשת היהודית והשתדלו להעלים אספקטים שהתנגדו להם, כמו העיסוק במיסטיקה בקרב יהודי איבריה^[19].

בשנת 1948 פירסם ההיסטוריון הספרדי הגולה אמריקו קסטרו את ספרו "תולדות ספרד: נוצרים, מורים, ויהודים", בו טען כי דו-קיום בין נוצרים, יהודים ומוסלמים בימי הביניים יצר את הווייתה של ספרד. בתקופת המעבר הספרדי היללו את ספרד בת שלוש התרבויות. בשנת 2002 המלומדת הקובנית-אמריקאית מריה רוזה מנוקל חיברה את הספר "קישוט העולם: איך מוסלמים, נוצרים, ויהודים, יצרו תרבות של סובלנות בימי הביניים", ובעקבות ספרה פורסמו ספרים דומים על ידי סופרים אחרים. מנגד, ההיסטוריון הערביסט הספרדי סראפין פנג'ול הוציא לאור בשנת 2004 את הספר "הכימרה של אל-אנדלוס", שם טען שהחזון של ספרד סובלנית הוא הזיה מ'הרומנטיקה הצרפתית של המאה התשע עשרה', יורשת הנאורות.

כיום השאלה האם הייתה סובלנות באל-אנדלוס נחשבת לאנכרוניזם, כי אל-אנדלוס הייתה חברה של ימי-הביניים, וסובלנות הוא מושג מודרני. עמנואל טיקסייה דו מסניל ציין: "אם תחפשו בייצור של ימי הביניים שמץ של סובלנות, כפי שהיא נתפסה מאז המאה השמונה-עשרה, לא תמצאו אותה. אין זה אומר, עם זאת, שלא התקיים דו-קיום, לרוב בדרכי שלום". ההיסטוריון ז'וזף פרז כתב בספרו על היהודים בספרד (2005): "דו הקיום הדתי באל-אנדלוס עבר הרבה אידאליזציה ועיוות. המציאות רחוקה מאותו חזון אידילי. כיום, הרוב המכריע של ההיסטוריונים ספקנים מאוד לגבי מיתוסים אלה. אל-אנדלוס הייתה ארץ מוסלמית והמוסלמים היו בעיותיה, גישותיה ואורחות חייה. התיעוד חושף את המוזערבים והיהודים כנתינים סוג ב', כמו כן מדגיש את הרדיפות המזדמנות נגד קבוצות מחוץ לאסלאם. המוסלמים מעולם לא ניסו להבין את היהדות או את הנצרות, אפילו לא בחוגים הנאורים של אבן רושד". הוא הוסיף וציין, שבימי הביניים, נוצרים, מורים ויהודים היו משוכנעים כשדתם היא הדת האמיתית היחידה, ואם אנשי דתות מונותואיסטיות אחרות לא נרדפו או גורשו, הרי זה משום שחשבו שנוכחותם עשויה להועיל^[1].

מכל מקום, בין אם הייתה סובלנות או לא הייתה, בין אם המושג "תור זהב" קולע או שגוי, אין עוררין על כך שזו הייתה תקופת מיוחדת בתולדות ישראל. הראייה, ההבדל בין יצירת תור הזהב לבין יצירת הדורות הבאים של יהדות ספרד. והראייה היותר מובהקת - היצירה עצמה, מקוריותה, השפעתה ומורשתה לדורי דורות.

תלמוד תורה עריכה

ספרים למדניים חשובים, כגון פירושי רבי יוסף אבן מיגאש למשנה ולגמרא, וספר "קופת הרוכלים" מאת רבי יצחק אלבאליה, לא נשתיירו. אולם גולת הכותרת של למדנות התורה של תור הזהב, "משנה תורה" מאת הרמב"ם ופירושו למשנה, התקדשו והיו לאבני בניין של לימוד התורה. במהלך הדורות חוברו פירושים רבים ל"משנה תורה", מהם התפרסמו בדורות האחרונים פירושיהם הלמדניים של רבי חיים מבריסק (חידושי רבנו חיים הלוי) ושל הרוגוצ'ובר (צפנת פענח).

לשון ושירה עריכה

עם תחיית הלשון העברית מתקופת ההשכלה ואילך, התעורר עניין עצום בספרי הדקדוק של חכמי ספרד, ורבים מהם הוצאו לאור מחדש, ומשמשים חומר למחקר עבור מדקדקי הלשון העברית החדשים. תפארת מורשת מדקדקי ספרד, שחוקי הדקדוק הנלמדים בבתי ספר ומשמשים את דוברי הלשון העברית בימינו, הם הם, פחות או יותר, החוקים שגזרו מתוך אהבתם לצחות הלשון ומסקנות מחקריהם.

בד בבד שירת ספרד שימשה בדורות האחרונים מקור השראה למשוררים עבריים, כגון מיכ"ל, חיים נחמן ביאליק, זלמן שניאור, אריה לודוויג שטראוס ויהודה עמיחי; ומזה דורות שירי תור הזהב של יהדות ספרד נלמדים בבתי ספר בישראל. מפרשים וחוקרים עמלו על הוצאות לאור וביאורים של שיריהם, ביניהם שד"ל, שניאור זק"ש, אברהם אליהו הרכבי, שאול עבדאללה יוסף, חיים ברודי, דוד ילין, חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי, ישראל דוידזון, שמעון ברנשטיין, חיים שירמן, ישראל לוין, עזרא פליישר, שרה כ"ץ, ורבים אחרים.

כתב חיים נחמן ביאליק: "אחרי כתבי-הקדש ואגדת התלמודים והמדרשים, אין ספק, כי אין לך מקצוע גדול ביצירת הדורות כולם מן השירה הספרדית, זו שעמלו בשכלולה ידי יוצריה הגדולים, אדירי רוח ואנשי מעלה כולם, דור אחר דור, עד היותה כארמון פלאים שגיא ונהדר, עומד בתפארתו לנס ולמופת לדור אחרון"^[20].

פרשנות המקרא עריכה

פירושי המקרא של חכמי ספרד הראשונים אבדו או די נשתכחו. לעומת זאת, פירושו של רבי אברהם אבן עזרא על התורה התקבל כאחד מהפירושים היסודיים על התורה, וחוברו עליו במהלך הדורות ביאורים רבים. פירושיו למקרא צורפו ומצורפים למהדורות של מקראות גדולות. בפירושיו מצוטטים פירושים של חכמי ספרד הראשונים. כן נשתקעו פירושים של חכמי ספרד בספר השורשים של רד"ק. אפשר לעיין בפירושים למקרא של רבי משה הכהן אבן ג'יקטילה, רבי יהודה אבן בלעם, ראב"ע, ורבי יוסף קמחי, באתר ספריית על התורה. וכמובן רד"ק, פרשן המקרא הנודע, תלמידם של רבי יוסף קמחי ורבי משה קמחי, אף על פי שנולד בפרובאנס, הוא תוצר של תור הזהב, ממש כמו הרמב"ם.

• שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
• רבי משה אבן עזרא
• רבי אברהם אבן עזרא
• הרמב"ם
• אל-אנדלוס

היסטוריה כללית עריכה

• רבי אברהם אבן דוד, ספר הקבלה, אוקספורד תרח"מ (באתר דעת).
• א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, ירושלים: קריית ספר 1966.
• חיים אריה זוטא, תרבות ישראל בימי הביניים (פרקים בתולדות הספרות), ירושלים: ראובן מס, תר"ץ (באתר פרויקט בן-יהודה).
• יהודה אריה קלוזנר, תולדות הספרות הכללית, כרך שני, תל אביב: מ' ניומן, תשי”ב (באתר היברובוקס).
• מאיר שצ'רסקי, העבר הישראלי, כרך ג', ע' קפג ואילך, תל אביב: "בית יעקב" תשכ"ג.
• חיים ביינהארט (עורך), מורשת ספרד, ירושלים: מאגנס תשנ"ב.
• יוסף ריבלין, שטרי קהילת אליסאנה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1994.
• נחמיה אלוני, קובץ איגרות ספרדיות מהמאה השתים-עשרה, ספונות: מחקרים ומקורות לחקר קהילות ישראל במזרח, סדרה חדשה, כרך א (תש"ם), ע' 82-63.

חכמי ספרד עריכה

• קלמן שולמן, תולדות חכמי ישראל, חלק ראשון, וילנה תרל"ג (באתר היברובוקס).
• זאב יעבץ, ספר תולדות ישראל, חלק אחד עשר, תל-אביב: אחיעבר תרצ"ד (באתר היברובוקס).
• משה הלל, תור הזהב בספרד, הספרייה הספרדית, מכון בני יששכר, תשנ"ב (1992).
• בלפור חקק, דמויות מיהדות ספרד, תשנ"ב.
• דוד ילין, שמואל הנגיד, בכתבי דוד ילין, כרך ג', ראובן מס, ירושלים תשמ”ג (באתר פרויקט בן-יהודה)
• ש. מ. שטרן, לתולדות ר' שמואל הנגיד, ציון: מאסף החברה הא״י להיסטוריה ואתנוגרפיה, ט"ו, תש"י, ע' 145-135.
• חיים שירמן, יהוסף הנגיד - טראגדיה של מדינאי יהודי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1982.
• חיים שירמן, חיי יהודה הלוי, תרביץ, כרך ט, חוברת א' ע' 54-33, חוברת ב' ע' 240-219, חוברת ג-ד' ע' 305-284.
• שרה כ"ץ, ר' יצחק אבן גיאת: מונוגרפיה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשנ"ה 1994.
• הרב א. ל. גרייבסקי, רבנו יוסף הלוי אבן מיגאש, ירושלים תשכ"ג.
• אהרן מונדשטיין, ר' אברהם אבן עזרא - האיש נגד הזרם, בית מקרא, כרך מט, חוברת ב (טבת-אדר תשס"ד), ע' 155-137.
• אוריאל סימון, דיוקן של פרשן - ר' אברהם אבן עזרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2021.
• יהודה ליב הכהן פישמן (עורך), רבנו משה בן מימון - חייו, ספריו, פעולותיו ודעותיו, חלק ראשון, מוסד הרב קוק: ירושלים תרצ"ה (באתר היברובוקס).
• יהודה ליב הכהן פישמן (עורך), רבנו משה בן מימון - חייו, ספריו, פעולותיו ודעותיו, חלק שני, מוסד הרב קוק: ירושלים תרצ"ה (באתר היברובוקס).

שירה עריכה

• רבי משה אבן עזרא, שירת ישראל, בתרגום בן ציון הלפר, לייפציג תרפ"ד (באתר היברובוקס).
• אברהם מאיר הברמן, עיונים בשירה ובפיוט של ימי הבינים, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ב–1972.
• אהרון אורוניבסקי, תולדות השירה העברית בימי הבינים, ביאליסטוק: פרוזנסקי, 1930.
• חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1956-1954.
• דוד ילין, תורת השיר הספרדית, ירושלים: מאגנס תשל"ב.
• דוד ילין, השפעת השירה הערבית על השירה העברית, ירושלים: ראובן מס תשל"ה (באתר היברובוקס)
• דוד ילין, המשקלים בשירת שמואל הנגיד, ירושלים: שוקן תרצ"ט.
• דוד ילין, שמואל הנגיד ודימוייו המקוריים, בכתבי דוד ילין, כרך ג', ירושלים: ראובן מס תשמ”ג (באתר פרויקט בן-יהודה).
• דוד ילין, שלמה בן גבירול בתור פיטן, לשוננו, תרצ"ו, ע' 245-219 (באתר פרויקט בן-יהודה).
• דוד ילין, משה בן עזרא ושירתו, ירושלים: ראובן מס תשל"ה (באתר פרויקט בן יהודה)
• ישראל לוין, תור הזהב - מבחר השירה העברית בספרד עם מבואות ופירושים, ספרית הפועלים, 1958.
• ישראל לוין, שמואל הנגיד: חייו ושירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג - 1963.
• ישראל לוין, אברהם אבן עזרא: חייו ושירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ל - 1969.
• עזרא פליישר, השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, כרכים ראשון ושני, בעריכת שולמית אליצור וטובה בארי, ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ע 2010.
• עזרא פיישר, שירת-הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י. ל. מאגנס, תשס"חו 2007.
• עזרא פליישר, למהותה של שירת החול העברית בספרד, פעמים, חוברת 59 (אביב תשנ"ד), ע' 13-4.
• שרה כ"ץ, פיתוחים פתוחים ואטורים: עיוני מחקר ביצירת ר' שלמה אבן גבירול, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשנ"ב (1992).
• שולמית אליצור, שירת החול העברית בספרד המוסלמית, תל אביב תשס"ד.
• יהודית דישון, שמואל רפאל (עורכים), מטוב ספרד: מחקרים בשירה העברית בספרד ובשלוחותיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ז (2006).
• יוסף טובי, משורר החול העברי בימי הביניים כגיבור תרבות, דפים למחקר בספרות, 18 (תשע"ב), ע' 231-208.
• יהודה רצהבי, למקורות "בן משלי" ו"בן קהלת", תרביץ, ניסן תשט"ז, ע' 322-301.
• יהונתן ורדי, בין שמואל הנגיד למשוררי סרגוסה, תרביץ, ניסן-סיון תשע"ו, ע' 467-437.

לשון עריכה

• אילן אלדר, אסכולת הדקדוק האנדאלוסית: תקופת הראשית, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 38 (תשמ"ט), ע' 34-21.
• אילן אלדר, משנתו הדקדוקית של ר' יהודה חיוג' הספרדי, לשוננו, נד (טבת, ניסו, תמוז, תש"ן), ע' 181-169.
• שלמה מורג, מחלוקת מנחם ודונש ותהליך התחייה העברית בספרד, פעמים, חוברת 56, ע' 19-4, קיץ תשנ"ג.
• בנימין זאב בכר, תולדות חיי רבי יונה ג'נאח וספריו, לייפציג 1885.
• בנימין זאב בכר, ר' אברהם אבן עזרא המדקדק, תל אביב תרצ"א (באתר היברובוקס).
• יעקב גיל, רבי יוסף קמחי, ספריו והשפעתו, בית המקרא: כתב עת לחקר המקרא ועולמו כרך כ, חוברת ג (ניסן-סיון תשל"ה), ע' 377-369.
• בנימין קלאר, לדרכי הרחבת הלשון העברית בימי הביניים, לשוננו, כרך ט"ו (תש"ז), ע' 124-116.
• יום טוב עסיס, על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית, פעמים, חוברת 132 (קיץ תשע"ב), ע' 115-57.

תורה עריכה

• ישראל תא-שמע, כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך ב - ספרד, ירושלים: מוסד ביאליק תשס"ד (2004).
• אוריאל סימון, אזן מלין תבחן: מחקרים בדרכו הפרשנית של ר' אברהם אבן עזרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 2017.
• אוריאל סימון, ר' אברהם אבן עזרא — בין המפרש לקוראיו, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, ט (תשמ"ה), ע' 42-23.
• יעקב גיל, רבי יוסף קמחי כפרשן המקרא, בית המקרא, כרך יט חוברת ב (טבת-אדר תשל"ד), ע' 285-265.
• עזרא שבט, לימוד המשנה בין רבותינו הראשונים על פי הממצאים בפירושים סביב הלכות הרי"ף, עלי ספר, יט (תשס"א), ע' 67-49.
• אביעד הכהן, התלמוד הירושלמי בתורת חכמי ספרד הראשונים, שנתון המשפט העברי של המכון לחקר המשפט העברי, כרך יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), ע' 176-113.
• יעקב לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם: מחקר על המתודה של משנה תורה, ירושלים: מאגנס תשכ"ה.
• משה הלברטל, ספר המצוות לרמב"ם, הארכיטקטורה של ההלכה והתיאוריה הפרשנית שלה, תרביץ, כרך נט חוברת ג/ד (ניסן-אלול תש"ן), ע' 480-457.

מוזיקה עריכה

• יוסף טובי, נגינה וכלי נגינה בשירת החול העברית בספרד, דפים למחקר בספרות, 16/17 (תשס"ח-תשס"ט), ע' 137-101.
• שרה כ"ץ, זיקת שלמה בן גבירול לתפיסת המוסיקה של זמנו, פעמים, חוברת 47/46 (אביב תשנ"א), ע' 54-29.
• מ. ש. גשורי, מוזיקה ופואיזיה בספרות הרמב"ם ותקופתו, רבנו משה בן מימון - חייו, ספריו, פעולותיו ודעותיו (בעריכת יהודה ליב הכהן פישמן), חלק שני, ע' רפח-שב, מוסד הרב קוק: ירושלים תרצ"ה (באתר היברובוקס).

מחשבת ישראל עריכה

• שמחה בונם אורבאך, חמש דמויות בפילוסופיה, אנתולוגיה להגות ישראל, כרכים א' ב', ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית – המחלקה לחנוך ותרבות תורניים בגולה, תשט"ו.
• דוד בן שלמה נימרק, תולדות הפילוסופיה בישראל, כרך שני: חומר וצורה, ע' 418-206, פילדלפיה תרפ"ט.
• אליעזר שביד, תולדות הפילוסופיה היהודית מרס"ג עד רמב"ם, אקדמון, 1967.
• קולט סיראט, הגות-פילוסופית בימי-הביניים, ירושלים: כתר 1975.
• רפאל ישפה, פילוסופיה יהודית בימי הביניים: מרב סעדיה גאון עד הרמב"ם, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2006.

מדעים עריכה

• יוסף מ. מיליאס, ראשית מדעי הטבע בין היהודים בספרד, תרביץ, כרך כד, חוברת א (תשרי תשט"ו), ע' 59-48.
• זהר עמר, ירון סרי, ליקוטים ממילון שמות הרפואות של ר' יונה אבן ג'נאח, לשוננו, תש"ס-תשס"א, ע' 291-279.
• חיים גמליאל, רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן זמננו, קרית אונו: מכון משנת הרמב"ם, תשע"ד.
• גד בן-עמי צרפתי, מונחי המתמטיקה בספרות המדעית העברית של ימי-הביניים, ירושלים: מאגנס תשכ"ט.
• רפאל ישפה, התורה והאסטרולוגיה אצל ר' אברהם אבן עזרא, דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, מס' 33-32 (תשנ"ד), ע' 52-31.
• דב שוורץ, אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים, הוצאת אוניברסיטת בר אילן 1999.
• שלמה סלע, אסטרולוגיה ופרשנות המקרא בהגותו של אברהם אבן-עזרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 1999.
• שלמה סלע, פרשנותו האסטרולוגית-קוסמולוגית של אברהם אבן עזרא, דעת, מס' 47 (קיץ תשס"א), ע' 34-5.
• יצחק צבי לנגרמן, סוגיות אסטרונומיות במחשבת הרמב"ם, דעת, מס' 37 (קיץ תשנ"ו), ע' 118-107.

מדיה וקבצים בנושא תור הזהב של יהודי ספרד בוויקישיתוף

• זאב סולטנוביץ', תור הזהב בספרד, באתר "ישיבה"
• רבינו סעדיה גאון, בעל חובות הלבבות, רבי שלמה אבן גבירול בעל הכוזרי ועוד, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר
• הרמב"ם רבי יהודה הלוי וממשיכיהם עד גירוש ספרד, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר
• דוד ילין, ראשית השירה הספרדית, באתר פרויקט בן-יהודה
• דוד ילין, המשקלים בשירת ספרד (לפי שירת הנגיד), באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל חיים טביוב, אוצר השירה והמליצה, באתר דעת
• חנה זמר, עלייה לרגל לתור הזהב - ספרד, באתר פרויקט בן-יהודה
• נעם אשכולי, תחילת תור הזהב בספרד מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית