שחוטי חוץ

מקור האיסור הוא בפרשת אחרי מות:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:... וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:

— ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוקים ג'–ט'

ערך מורחב – במות

במות הם מקומות שנועדו להקרבה לה' שלא במקום המשכן או המקדש. החל מהקמת המשכן, הקרבה בבמות נאסרה וחייבים עליה כרת משום שחוטי חוץ. עם זאת, במשך תקופות מסוימות בהן המשכן לא היה קבוע וטרם נבנה המקדש (כאשר המשכן היה בגלגל, בנוב ובגבעון), הותרה ההקרבה בבמות, ולא נהג אז איסור שחוטי חוץ.

בתורה מופיעים שני איסורים. האחד, לשחוט קרבנות בחוץ, והאחר, להקטיר אותם בחוץ. העובר על כל אחד מאיסורים אלה במזיד חייב כרת, ואם עבר בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. חז"ל לומדים מריבוי הפסוקים שיש גם איסור על זריקת הדם בחוץ, אולם ישנה מחלוקת האם הזריקה נספחת לשחיטה או להקטרה.^[1]

חיוב על שחוטי חוץ הוא רק אם הקרבן היה כשר אילו הקריבו אותו במקדש כדין ("ראוי לפתח אהל מועד"). על קרבן פסול שהוקרב בחוץ, אף שהמעשה אסור, אין חיוב כרת או חטאת.

• ריכוז הפולחן
• במות
• חולין בעזרה

• שחוטי חוץ, באתר מכון המקדש.