סעודת הבראה

השימוש הראשון במילה 'הבראה' במשמעות האכלה לאבל נאמרה בדוד אחרי שקבר את אבנר בן נר: ”וַיָּבֹ֣א כָל־הָעָ֗ם לְהַבְר֧וֹת אֶת־דָּוִ֛ד לֶ֖חֶם בְּע֣וֹד הַיּ֑וֹם” (ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק ל"ה).

מנהג זה מבואר גם בהוראת הקב"ה ליחזקאל שלא לנהוג דיני אבלות על מחמד עיניו שימות במגפה, מכלל דיני האבלות שהוזהר שלא לנהוג בהם היה ”לֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל” ^[1], והיינו סעודת הבראה שבאה מאנשים אחרים ולא מהאבל עצמו.

נהוג שהמאכלים לסעודה זו כוללים דווקא מאכלים עגולים (כגון ביצים קשות, עדשים, לחמניות או בייגלה), כדי לסמל את הגלגל החוזר בעולם, היינו את מחזור החיים והמוות שעובר על כל בני האדם^[2]. לפי פרקי דרבי אליעזר עדשים הם מאכל המסמל אבלות, בין השאר על חורבן בית המקדש^[3]. בתלמוד מובא שיש טעם נוסף לאכילת עדשים בסעודת הבראה, כי לעדשים אין סדק, וזה רומז לכך שלאבל אין פה לדבר, והוא מרבה לשתוק.

במצרים ובארץ ישראל נהגו להגיש בסעודה זו רק פת וביצים קלופות, כדי שהאבל לא יצטרך לקלף את הביצים ובכך יראה כרעבתן. מקובל היה שרק שמש חברה קדישא סועד עם האבל. אם האבל יחידי, אוכלים עמו שני שמשים כדי שיצטרפו לזימון, ומביאין יין לכוס ברכת המזון^[4].

בקרב יהדות ארצות האסלאם נהוג לעשות סעודה נוספת ביום השביעי לאבילות וביהדות תימן נקראת סעודה זו בשם "סעודת הבראה"^[5].

מי מכין את הסעודה עריכה

הראוי הוא שמכיריו ושכניו של האדם יערכו עבורו את הסעודה. מותר לאדם לעשות לחברו סעודת הבראה וחברו יערוך עבורו סעודת הבראה כאשר יהיה החבר אבל, ובתנאי שלא יסכמו זאת בפירוש ביניהם^[6].כאשר אשה אבלה, נשים מכינות את סעודת ההבראה עבורה. כאשר אשה נשואה אבלה, היא אינה יכולה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה^[7].

• לאה פופר, הביצה - קליפות החיים והמוות, באתר "סנונית"
• סעודת הבראה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"