ארגון הטורניר לווה בבעיות רבות, שכללו את העברתו מסאו פאולו, בה אמור היה הטורניר להתקיים על פי התכנון המקורי, לריו דה ז'ניירו, עקב אי עמידה בזמנים של הקמת אצטדיון הכדורסל בסאו פאולו. הטורניר הועבר למרקנזיניו (המרקנה הקטן), שהכיל 35,000 מקומות. החרם של ממשלת ברזיל על מדינות הגוש הקומוניסטי באירופה גרם אף הוא לסיבוכים בארגון הטורניר.
ארצות הברית, שגילתה עליונות מוחלטת על יריבותיה בטורניר הכדורסל באולימפיאדת הלסינקי (1952), שלחה נבחרת צעירה ולא מנוסה. עם זאת, היא ניצחה בכל משחקיה וזכתה באליפות, לאחר שגברה על המארחת ברזיל במשחק המכריע 62–41.
מספר הקבוצות גדל ביחס לטורניר הקודם מעשר לשתים עשרה נבחרות. בניגוד לשיטת המשחקים המסובכת והלא שוויונית בטורניר הקודם, הפעם חולקו הנבחרות לארבעה בתים בני שלוש קבוצות כל אחד בשלב המוקדם. שתי הראשונות מכל בית העפילו לסיבוב הגמר, שנערך בשיטת ליגה בת סיבוב אחד.
נבחרת ישראל בכדורסל, לה הייתה זו ההופעה הראשונה באליפות העולם, פתחה בהפסד לפורמוזה, אך ניצחון במשחקה הבא על צ'ילה העלה אותה לבית הגמר בזכות יחס סלים עדיף על צ'ילה.
בשלב הגמר ניצחה הנבחרת את צרפת אך הפסידה ביתר משחקיה, וסיימה במקום השמיני והאחרון בבית הגמר.
בסך הכול סיימה הנבחרת במקום השמיני באליפות במאזן של שני ניצחונות מול שבעה הפסדים. אברהם שניאור סיים כקלע הבולט של הנבחרת עם 97 נקודות (10.8 נקודות למשחק) ודורג במקום השביעי ברשימת הקלעים של האליפות.