איסור גנבת אדם
לא תגנוב היא מצווה מדאורייתא, אחת מעשרת הדיברות, המתפרשת על ידי חז"ל כאיסור על חטיפת אדם[1]. זהו הדיבר השמיני. לפי מצווה זו, אסור לחטוף אדם מישראל. איסור חטיפת אנשים שאינם מישראל אינו כלול במצווה זו, אך הוא תקף מסיבות אחרות. איסור גנבת רכוש נלמד מהפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ[2]."
| מקרא | שמות, כ', י"ב |
|---|---|
| משנה תורה | ספר נזקים: הלכות גניבה, פרק ט' |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות, לאו רמ"ג ספר החינוך, מצווה ל"ו סמ"ג, מצווה קנ"ד |
  | |
מקור המצווה
עריכהמקורה של המצווה הוא בספר שמות כ, יב. היא הדיבר השמיני מעשרת הדיברות. חז"ל באמצעות מידת "דבר הלמד מעניינו" ב-מידות שהתורה נדרשת בהן, לומדים כי מדובר בגונב נפשות ולא בגונב ממון[3].
דיני המצווה
עריכהאסור לחטוף אדם מישראל. העונש המפורט בתורה "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ, מוֹת יוּמָת"[4] הוא על חטיפת אדם ומכירתו אחרי קבלת התראה מעדים ורק אחרי חקירתם וקבלת עדותם בסנהדרין.
הסמ"ג (מצווה קנ"ד) מרחיב את האיסור גם לגרים ועבדים משוחררים מכיוון שהם אחים לתורה ומצוות, ומעיר שלפי חז"ל מי שגנב אדם שחציו עבד וחציו בן חורין, פטור מעונש.
על-פי הפיוט אלה אזכרה, מומש עונש זה באופן ציני על ידי קיסר רומי, אדריאנוס, בעת שציווה להרוג את עשרת הרוגי מלכות כעונש על מכירת יוסף בידי אחיו.
