חברת וולט דיסני

1923–1928: עידן הסרטים האילמים עריכה

בתחילת 1923, האנימטור האמריקאי וולט דיסני יצר סרט קצר בשם "ארץ הפלאות של אליס", בו השחקנית הצעירה וירג'יניה דייוויס גילמה את הדמויות המצוירות. לאחר פשיטת הרגל בשנת 1923 של האולפן הקודם של דיסני, Laugh-O-Gram Studio,^[1] הוא עבר להוליווד כדי להצטרף לאחיו רוי דיסני. מפיצת הסרטים מרגרט וינקלר מ-M.J. Winkler Productions פנתה לדיסני עם תוכניות להפיץ סדרה שלמה של אליס שנרכשה עבור 1,500$ לסליל, יחד עם דיסני כשותף ליצירת הסדרה. וולט ואחיו רוי הקימו את אולפני Disney Brothers Cartoon באותה השנה. האולפן יצר סרטי אנימציה נוספים אחרי "ארץ הפלאות של אליס".^[2]

בינואר 1926 עם השלמת הבנייה של אולפני דיסני, שמו שונה מאולפני Disney Brothers (האחים דיסני) לאולפני Walt Disney (וולט דיסני).^[3]

לאחר סיום תקופת ההפצה של סדרת אליס, דיסני פיתח סדרה שכולה מצוירת עם הדמות המקורית הראשונה שלו, אוסוולד הארנב,^[2] שהופצה על ידי וינקלר דרך אולפני Universal.^[3] המפיצים קיבלו את הזכויות ואת הבעלות על אוסוולד, ודיסני הרוויח רק כמה מאות של דולרים.^[2] דיסני הספיק ליצור רק 26 סרטים קצרים של אוסוולד לפני שהחוזה שלו עם המפיץ הסתיים בפברואר 1928, כאשר בעלה של וינקלר, צ'ארלס מינץ השתלט על החברה. לאחר שלא הצליח להשתלט על אולפני דיסני, מינץ שכר ארבעה מהאנימטורים של דיסני (למעט אב אייוורקס) ופתח סטודיו משלו לאנימציה, Snappy Comedies.^[4]

1928–1934: מיקי מאוס והסימפוניות הטיפשיות עריכה

בשנת 1928, כדי להתאושש מאובדן זכויות היוצרים על אוסוולד הארנב, דיסני הגה רעיון של דמות עכבר בשם מורטימר וצייר כמה ציורים ראשוניים שלו כאשר היה על רכבת לכיוון קליפורניה. השם של העכבר שונה מאוחר יותר למיקי מאוס וכיכב בכמה סרטים של דיסני. אב אייוורקס עידן את התכנון הראשוני של מיקי מאוס.^[2] סרט הקול הראשון של דיסני, "ספינת הקיטור וילי", סרט מצויר בכיכובו של מיקי, יצא לאור ב-18 בנובמבר 1928^[4] באמצעות חברת ההפצה Pat Powers'‎.^[2] הסרט היה סרט ההנפשה הראשון של מיקי מאוס שנוצר בליווי של קול, אולם הוא היה השלישי שנוצר על ידי דיסני, אחרי הסרטים "שיגעון של אווירון" ו"הגאוצ'ו הדוהר"^[4] שהיו בתחילה סרטים אילמים, אולם מספר שנים אחרי יציאת "ספינת הקיטור וילי" יצאו בליווי של קול.

"ספינת הקיטור וילי" נהפך מיד ללהיט ענק, וההצלחה נבעה לא רק כיוון שמיקי כיכב בסרט, אלא מאחר שהסרט היה הסרט המצויר הראשון שכלל קול.^[2] דיסני השתמש ליצירת הסרט במערכות של חברת Pat Powers'‎, שנוצרו על ידי לי דה פורסט.^[4] הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בתיאטרון ברודוויי (אז – B. S. Moss's Colony Theater). הסרטים "שיגעון של אווירון" ו"הגאוצ'ו הדוהר" הופקו מחדש עם פסקולים והופצו בשנית ב-1929.^[4]

דיסני המשיך ליצור סרטי אנימציה עם מיקי מאוס ודמויות אחרות,^[2] והחל ליצור את סדרת "הסימפוניות הטיפשיות" עם סרטי קולומביה שהפיצו את הסדרה החל מאוגוסט 1929. בין השנים 1929 ל-1939 פרסמה החברה סדרה של 75 סרטים קצרים כחלק מסדרת "הסימפוניות הטיפשיות". הסרט הקצר "התרנגולת הקטנה והחכמה" שיצא כחלק מסדרה זו סימן את הופעתו הראשונה של דונלד דאק. שבעה מהסרטים הקצרים זכו בפרס אוסקר לסרט המונפש הקצר הטוב ביותר.^[5] בספטמבר 1929, המנהל של התיאטרון "Fox Oakland" באוקלנד, קליפורניה, הארי וודין, ביקש רשות מדיסני להקים את מועדון מיקי מאוס, ודיסני נתן את הסכמתו. בנובמבר, חוברות קומיקס נשלחו לחברת "Kings Featurs" (חברה המפיצה לעיתונים קומיקס, פאזלים, משחקים וכדומה) לצורכי בדיקה, והחברה ביקשה דגימות נוספות כדי להראות למוציא לאור, ויליאם רנדולף הרסט. ב-16 בדצמבר, חברת וולט דיסני נהפכה לתאגיד בשם "וולט דיסני הפקות בע"מ", שהיו בה מחלקת שיווק, ושתי חברות בנות – Disney Film Recording Company (מחלקת צילום הסרטים) ו-Liled Realty and Investment Company (מחלקת הנדל"ן וההשקעות בנדל"ן). דיסני ואשתו החזיקו ב-60% ממניות החברה (6,000 מניות) ורוי החזיק ב-40%. ב-30 בדצמבר, Kings Features יצרו את העיתון הראשון שלהם, New York Mirror, בו פורסמה סדרת הקומיקס מיקי מאוס.^[6]

ב-1932 דיסני חתם על חוזה בלעדיות עם החברה שהפיצה את הטכניקולור (החוזה התקיים עד סוף 1935) כדי לייצר אנימציות בצבע, והוא יצר את הסרט "פרחים ועצים" (Flowers and Trees) ב-1932 באמצעות טכנולוגיה זאת. דיסני הוציא לאור מספר אנימציות דרך החברות Powers' Celebrity Pictures (‏1928–1930), סרטי קולומביה (1930–1932) ויונייטד ארטיסטס (1932–1937). הפופולריות של סדרת מיקי מאוס אפשרה לדיסני לתכנן סרטי אנימציה באורך מלא.^[2]

1934–1945: שלגיה ושבעת הגמדים ומלחמת העולם השנייה עריכה

לאור ההחלטה לפתח את סרטי וטכנולוגית האנימציה, דיסני החל להפיק את סרט האנימציה הראשון שבאורך מלא בשנת 1934. לאחר 3 שנות הפקה, הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" הוקרן בהקרנת בכורה בדצמבר 1937 והפך לסרט המצליח ביותר באותה התקופה. הסרט הופץ על ידי חברת RKO שהפיצה את סרטי דיסני החל מיולי 1937,^[7] לאחר שיונייטד ארטיסטס ניסתה להשיג את זכויות השידור על הסרטים הקצרים של דיסני.

באמצעות ההכנסות מהסרט "שלגיה", דיסני מימן בניית מתחם חדש בגודל של 51 דונם בברבנק, קליפורניה. בנייתם של אולפני וולט דיסני החדשים, שהם המטה של החברה, הושלמה בסוף 1939,^[8] והם נפתחו לעסקים בסוף אותה שנה. ההנפקה הראשונה של וולט דיסני הפקות הייתה ב-2 באפריל 1940.^[9]

האולפנים המשיכו ליצור סרטי הנפשה באורך מלא, בהם "פינוקיו" (1940), "פנטסיה" (1940), "דמבו הפיל המעופף" (1941) ו"במבי" (1942).^[2] לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ההכנסות מהסרטים ירדו. כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמה לאחר המתקפה על פרל הארבור, רבים מהאנימטורים של דיסני גויסו לצבא ארצות הברית. הממשלות של ארצות הברית וקנדה הוזמנו לאולפני החברה כדי להפיק סרטי הדרכה ותעמולה. עד 1942, 90% מכלל עובדי החברה (שהיו אז כ-550) עבדו על סרטים הקשורים למלחמה.^[10] סרטים כמו "Victory Through Air Power" ו"חינוך למוות" נוצרו כדי להגביר את התמיכה הציבורית במאמץ המלחמתי הרב. גם הדמויות של האולפנים הצטרפו למאבק, כדוגמת דונלד דאק שהופיע במספר סרטי תעמולה קצרים, כולל בסרט זוכה אוסקר, "פניו של הפיהרר" (1943).

1946–1954: לאחר המלחמה והפקות טלוויזיה עריכה

הצוות והתקציב במהלך המלחמה ואחריה היו מצומצמים, לכן הסרטים של דיסני בשנות ה-40 היו "סרטי חבילה", שהם למעשה אוסף של סרטים קצרים. ביניהם נמנים "שלושת הקבלרוס" (1944) ו"עת הזמיר" (1948), שנחלו חוסר אהדה והכנסות נמוכות. במקביל, האולפנים החלו לייצר סרטי אקשן ותעודה. הסרטים "שירת הדרום" (1946) ו"כה יקר ללבי" (1948) ששילבו הנפשה לצד שחקנים חיים, זכו לתגובות זועמות בשל גזענות ואף הוחרמו בארצות הברית. בניגוד אל הסרטים הללו, סדרת "True-Life Adventures", שכללה את הסרטים "אי כלבי הים" (1948, Seal Island) ו"הערבה הנעלמת" (1954, The Vanishing Prairie), הייתה פופולרית מאוד וזכתה בפרסים רבים.

יצירת הסרט "סינדרלה" ב-1950 הוכיחה כי סרט הנפשה באורך מלא עדיין יכול להצליח בשוק. סרטים נוספים שנוצרו באותה התקופה היו "עליסה בארץ הפלאות" (1951) ו"פיטר פן" (1953), שניהם הופקו לפני שהמלחמה התחילה, וכן גם סרט הלייב אקשן "אי המטמון" (1950). סרטי לייב אקשן נוספים של דיסני כללו את "The Story of Robin Hood" (סיפורו של רובין הוד; 1952), "The Sword and the Rose" (החרב והוורד; 1953) ו"20,000 מיל מתחת למים" (1954). החוזה של דיסני עם RKO הסתיים בשנת 1953, ובאותה השנה הוא הקים את מחלקת ההפצה של החברה, "Buena Vista Distribution".^[11]

בדצמבר 1950, וולט דיסני הפקות וחברת קוקה-קולה התחברו כדי ליצור את המיזם הראשון של דיסני בטלוויזיה, ששודר ברשת NBC – "שעה בארץ הפלאות" ("An Hour in Wonderland"). באוקטובר 1954, רשת ABC שידרה את הסדרה הראשונה של דיסני, "עולמו המופלא של דיסני" (באנגלית: Disneyland), שהפכה לאחת הסדרות הארוכות ביותר בכל הזמנים, עם 54 עונות ו-1,224 פרקים עד שנת 2008. הסדרה "עולמו המופלא של דיסני" נתנה לחברה במה להציג פרויקטים חדשים ותוכניות חדשות, ורשת ABC נהייתה שותפה של דיסני לפיתוח ומימון המיזמים שלה. זהו היה השלב הראשון בשותפות בין שתי החברות שתגיע לשיא ארבעה עשורים מאוחר יותר, בצעד שרבים לא יכלו לצפות, בו דיסני רכשה את ABC. ברכישה בעצם החברה ניהלה וקיבלה את הזכויות על תחנות של ABC, ועל התוכניות והמיזמים של החברה.

1955–1965: דיסנילנד עריכה

ב-1954, וולט דיסני השתמש בסדרה "עולמו המופלא של דיסני" (באנגלית: Disneyland) כדי לחשוף את מה שעתיד להיות דיסנילנד, רעיון שהגה שבא מתוך הרצון לבנות מקום שבו הורים וילדים יכולים ליהנות ביחד. ב-18 ביולי 1955, וולט דיסני פתח לקהל הרחב את פארק השעשועים דיסנילנד באנהיים שבקליפורניה. ב-17 ביולי 1955 הפארק דיסנילנד הוצג בתצוגה מקדימה בטלוויזיה בשידור חי בחסותו של רונלד רייגן. אחרי התחלה שלא צלחה במיוחד, דיסנילנד גדל ומשך מבקרים מכל רחבי ארצות הברית והעולם. ב-1959 התווספה לפארק רכבת המונורייל ("Monorail System"), שהייתה הרכבת הראשונה מסוגה באמריקה.

לכבוד התערוכה העולמית בניו יורק ב-1964, דיסני הכין ארבע אטרקציות נפרדות לנותני חסות שונים, כדי שכל אחד מהם ימצא את דרכו בדיסנילנד בצורה שונה. במהלך תקופה זו, וולט דיסני תכנן בחשאיות הקמה של פארק שעשועים נוסף לחברת דיסני. בנובמבר 1965 הוא הכריז על "דיסניוורלד", פארק שעשועים גדול מאוד שכולל בתוכו בתי מלון ועיר שכולה דיסני, שישתרע על שטח של אלפי דונמים שנרכש מחוץ לאורלנדו, פלורידה.

במהלך שנות ה-50 חברת וולט דיסני המשיכה להתמקד בהצלחה שלה ביצירת הפקות טלוויזיה. תוכנית הילדים היומית שלה, "מועדון מיקי מאוס", הכוללת צוות של ילדים צעירים שדיבבו את הדמויות, הוצגה לראשונה בשנת 1955 וזכתה להצלחה גדולה.^[2] שנתיים מאוחר יותר ב-1957, יצרה דיסני את סדרת "זורו" ("Zorro") שזכתה גם היא לפופולריות רבה ושודרה ב-ABC במשך שתי עונות. למרות ההצלחה לה זכתה דיסני, החברה הפחיתה את ההשקעה בהפקות טלוויזיה בשנות ה-60, למעט בסדרה "עולמו המופלא של דיסני" שזכתה להצלחה רבה ושודרה במשך זמן רב.^[2]

אולפני הסרטים של דיסני נשארו עסוקים ומצליחים, עם ממוצע של 6 יצירות שנוצרו בכל שנה באותה התקופה. בעוד שהפקת סרטים קצרים האטה באופן משמעותי במהלך שנות ה-50 וה-60, הסטודיו הוציא לאור מספר סרטי אנימציה באורך מלא, בהם "היפהפייה והיחפן" (1955), "היפהפייה הנרדמת" (1959) ו"101 כלבים דלמטיים" (1961), שנוצרו באמצעות מכונות צילום חדשניות במטרה להעביר את תהליך היצירה באמצעות ציורים לחדשנות של המכונות.^[12] הסרטים ששילבו שחקנים חיים שנוצרו על ידי דיסני היו מפוזרים על פני כמה סוגי ז'אנרים, כולל ספרות היסטורית ("ג'וני טרמיין", 1957), עיבודים לספרי ילדים ("פוליאנה", 1960) וקומדיות מודרניות ("לאלף את אבא", 1959). הסרט המצליח ביותר של דיסני בשנות ה-60 היה הסרט "מרי פופינס" ששילב שחקנים חיים ואנימציה ועובד על פי עלילת הספר בעל אותו השם. הסרט היה לסרט המרוויח ביותר באותם הזמנים,^[2] וזכה בחמישה פרסי אוסקר, כולל פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר שהוענק לג'ולי אנדרוז על משחקה.^[13]

קבוצת העיצוב והאדריכלות של פארקי השעשועים של דיסני נהפכה לחלק בלתי נפרד מפעילות האולפנים, ואולפני וולט דיסני קנו אותה ב-5 בפברואר 1965, ושינתה את שמה ל-"Walt Disney Imagineering".^{[14][15][16][17]}

1966–1971: מותם של וולט ורוי דיסני עריכה

ב-5 בדצמבר 1966, וולט דיסני נפטר עקב סיבוכים הקשורים לסרטן הריאות שלקה בו,^[2] ורוי דיסני החליף אותו בתפקיד יושב הראש, המנכ"ל ונשיא החברה. אחת הפעולות הראשונות שלו היה לשנות את שם הפארק (שהיה אז עדיין בתכנונים ובנייה) מ"דיסניוורלד" ("Disney World") ל"וולט דיסני וורלד" ("Walt Disney World"), כאות כבוד לאחיו ולחזונו.^[18]

ב-1967, שני הסרטים האחרונים שוולט יצר יצאו לאור, הראשון הוא סרט האנימציה "ספר הג'ונגל"^[2] והשני הוא "המיליונר המאושר ביותר".^[19] האולפנים הוציאו לאור מספר קומדיות בסוף שנות ה-60, כולל "החיפושית השובבה" (הסרט המרוויח ביותר ב-1969)^[2] ו-"The Computer Wore Tennis Shoes" שיצא גם הוא ב-1969 בו כיכב השחקן קורט ראסל. שנות ה-70 נפתחו עם הוצאתו לאור של סרט האנימציה הראשון שלא בפיקוחו של וולט, "חתולים בצמרת", ואחריו גם סרט הפנטזיה המוזיקלי, "המיטה המעופפת" שיצא לאור בשנת 1971.^[2] הסרט "רוחו של השחור הזקן" (בהתבסס על דמותו של שחור הזקן), היה גם הוא למצליח מאוד באותה התקופה.^[2]

ב-1 באוקטובר 1971, וולט דיסני וורלד נפתח לציבור הרחב, ורוי דיסני מאוחר יותר באותו החודש חנך את הפארק. ב-20 בדצמבר 1971, רוי דיסני נפטר מאירוע מוחי, והחברה הועברה לניהולם של דון טאטום, קארד ווקר וחתנו של וולט – רון מילר, אותו וולט ורוי לימדו כיצד לנהל את החברה וליצור סרטים.

1972–1984: כישלון הסרטים בקולנוע וההנהלה החדשה עריכה

וולט דיסני הפקות המשיכה להוציא לאור סרטי משפחה במהלך שנות ה-70, כדוגמת "הבריחה להר הקוסמים" (1975) ו"יום שישי המפחיד" (1976), אולם סרטים אלו לא צלחו בקופות כפי שהסרטים מהשנים הקודמות צלחו. עם זאת, הסרטים של אולפני האנימציות זכו להצלחה בקופות, בהם "רובין הוד" (1973), "הרפתקאות ברנרד וביאנקה" (1977) ו"השועל והכלבלב" (1981).

בתור יושב ראש האולפנים, מילר ניסה ליצור סרטים שימשכו את קהל בני הנוער, דבר שלא צלח עם הסרטים הקודמים שיצאו לאור.^[20] בהשראת הפופולריות של "מלחמת הכוכבים", האולפנים הפיקו את סרט המדע הבדיוני "החור השחור" ("The Black Hole") ב-1979 שעלות הפקתו עלתה 20,000,000 דולר, אולם הוא לא הצליח במיוחד כיוון שהאהדה ל"מלחמת הכוכבים" הייתה גבוהה מדי.^[2] "החור השחור" היה הסרט הראשון של דיסני שנאסרה עליו צפייה של ילדים מתחת לגיל 17 בארצות הברית.^[20] דיסני הוציאה סרטים נוספים מז'אנר המדע הבדיוני ואף האימה, ביניהם "התצפיתן ביער" ו"טרון", שלא זכו באהדת הקהל.^[2]

דיסני שכרה לראשונה מפיקים מחוץ לחברה בשביל פרויקטי סרטים, דבר שמעולם לא נעשה לפני בהיסטוריה של האולפנים.^[20] דיסני נכנסה לפרויקט משותף עם חברת סרטי פרמאונט, שבמסגרתו הופקו הסרטים "פופאי" ("Popeye",‏ 1980) ו"קוטל הדרקון" ("Dragonslayer",‏ 1981); זאת הייתה הפעם הראשונה שהאולפנים שיתפו פעולה עם אולפנים אחרים. פרמאונט הפיצה את סרטי דיסני בקנדה באותה העת, והייתה תקווה שיוקרת השיווק של דיסני תעזור למכור את שני הסרטים.^[20]

בשנת 1982, משפחת דיסני מכרה את הזכויות על שם החברה וכן את רכבות ההרים שנמצאות בפארקי השעשועים של דיסני שקשורות לסרטי דיסני, שהן 818,461 ממניות החברה ששוות 42.6 מיליון דולר. כמו כן, רוי א. דיסני, אחיינו של וולט דיסני, התנגד למחיר הרכישה והצביע נגד הרכישה כחבר במועצת המנהלים של דיסני.^[21] משנת 1983 עם שחרורו של הסרט "מזמור חג המולד של מיקי" ("Mickey's Christmas Carol") החלה תקופה של סרטים מצליחים, בהם "Never Cry Wolf" וכן הסרט שנכתב על ידי ריי ברדבורי, "Something Wicked This Way Comes".^[2] ב-1984, מנכ"ל חברת דיסני, רון מילר, הקים את סרטי Touchstone בתור מותג של דיסני להפצת סרטים. הסרט הראשון של סרטי Touchstone היה הקומדיה "ספלאש" (1984), שזכה להצלחה קופתית.^[22]

הסדרה "עולמו המופלא של דיסני" נותרה משודרת בפריים טיים במשך שנים רבות, ולאור הצלחה זו חברת וולט דיסני חזרה לפעילותה בטלוויזיה בשנות השבעים, שבמסגרתה שיתפה פעולה עם חברות הטלוויזיה ויצרה סדרות כגון סדרת האנתולוגיה "The Factory Mouse" וכן החזירה לשידור לתקופה קצרה את "מועדון מיקי מאוס". ב-1980 דיסני השיקה את וולט דיסני וידאו ביתי (Walt Disney Home Video) כדי לנצל את שוק קלטות הווידאו החדש. ב-18 באפריל 1983 הושק לראשונה ערוץ דיסני כערוץ המשודר בכבלים בפריסה ארצית בארצות הברית, הכולל ספרייה גדולה של הסרטים הקלאסיים של דיסני, סדרות טלוויזיה, הפקות מקור וכן תוכניות לכל המשפחה שלא נוצרו על ידי דיסני.

הדיסניוורלד קיבל בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 חלק ניכר מתשומת הלב וההשקעה של החברה. ב-1978 מנהלי וולט דיסני הכריזו על קיומן של תוכניות לפארק דיסניוורלד נוסף בשם אפקוט, שייפתח באוקטובר 1982. בהשראת חלומו של וולט דיסני על עיר עתידנית, פארק האפקוט נבנה כמעין תערוכה עולמית קבועה בחסותם של תאגידים אמריקאיים גדולים. על פי התוכניות, הפארק כולל בתוכו ביתנים רבים המבוססים על תרבויות של עמים מכל רחבי העולם. ביפן, חברת "The Oriental Land" שיתפה פעולה עם וולט דיסני לבניית פארק של דיסני מחוץ לארצות הברית – דיסנילנד טוקיו, שנפתח באפריל 1983.

למרות ההצלחה הרבה של ערוץ דיסני, וולט דיסני הפקות הייתה פגיעה למדי מבחינת כלכלית. ספריית הסרטים של החברה הייתה יקרת ערך, אולם הציעה כמה סרטים שזכו להצלחה, בעיקר סרטיו של דון בלות' שעזב את החברה ב-1979 יחד עם 11 אנימטורים נוספים, דבר שגרם לתקופת הרנסאנס של דיסני. כמו כן, צוות ההנהגה של החברה התקשה מאוד לשתף פעולה ולשמור על קשר עם אולפנים אחרים.

בתחילת שנות ה-80, ההכנסות מפארקי השעשועים של דיסני היוו 70% מכלל ההכנסות של החברה.^[2]

ב-1984, קבוצת ההחזקות של בעל ההון סול שטיינברג הכריזו על הצעה להשתלטות עוינת על הפקות וולט דיסני,^[2] מתוך רצון למכור את חלק מפעילותה.^[23] וולט דיסני הפקות קנתה את המניות של חברתו של שטיינברג – "Reliance"‏ (11.1% ממניות החברה) כדי למנוע את השתלטותו. עם זאת, בעל מניות אחר הגיש תביעה על ערך המניה של דיסני ועל הניהול של דיסני לשמור על עמדות בעלי המניות. תביעה זו יושבה בשנת 1989 עבור סכום כולל של 45 מיליון דולר מדיסני ו-Reliance.^[2]

1984–2005: תקופת מייקל אייזנר עריכה

סיד בס, איש עסקים אמריקאי, רכש 18.7% מכלל דיסני ב-1984. עם רכישה זו, בס והדירקטוריון הכניסו את מייקל אייזנר שעבד אז בחברת סרטי פרמאונט לתפקיד מנכ"ל החברה, ואת פרנק ולס שעבד אז בחברת האחים וורנר לתפקיד נשיא החברה. אייזנר הכריז כי החל בסרט "היחפן מבברלי הילס" (1985), חברת סרטי Touchstone נכנסת לתקופה של תפוקה מוגברת, בהם הוצאו לאור הסרטים "חטיפה נעימה" (1986), "מזל מזעזע" (1987), "אישה יפה" (1990) ולהיטים נוספים. אייזנר ניצל את הצלחתם של שוקי הכבלים והווידאו הביתי כדי לחתום על עסקאות ארוכות טווח לשיווק סרטי ותוכניות דיסני. בעסקאות אלה הופצו סדרות טלוויזיה מצליחות של דיסני ו-Touchstone כגון "בנות הזהב" ו"שפץ ביתך". חברת וולט דיסני החלה להפיץ מהדורות מוגבלות של סרטיה בקלטות וידאו בסוף שנות ה-80. דיסני בהנהגתו של אייזנר רכשה את "KHJ" (המוכרת בתור "ערוץ 9"), שהייתה תחנת טלוויזיה עצמאית בלוס אנג'לס.^[2]

ב-1985 הוסכם כי עסקת השותפות "מסך כסוף II"‏ ("Silver Screen Partners II") תשמש כמקור פיננסי מוגבל בעבור הסרטים של דיסני עם סכום של 193 מיליון דולרים. בינואר 1987 עסקת "מסך כסוף II" החלה לממן את סרטי דיסני בסכום של 300 מיליון דולרים שגויסו, הסכום הגדול ביותר שגויס לשותפות מוגבלת דאז.^[24] עסקת השותפות "מסך כסוף IV"‏ ("Silver Screen Partners IV") גם כן שמשה כמקור פיננסי מוגבל בעבור אולפני הסרטים של דיסני.^[25]

החל מהסרט "מי הפליל את רוג'ר רביט" בשנת 1988, אולפני ההנפשה של וולט דיסני נכנסו לתקופת הרנסאנס של דיסני, תקופה שכללה שורה של הצלחות מסחריות וביקורתיות עם סרטים כמו "בת הים הקטנה" (1989), "היפה והחיה" (1991), "אלאדין" (1992) ו"מלך האריות" (1994). בנוסף, החברה זכתה להצלחה גם בתחום האנימציה בטלוויזיה עם מספר סדרות עתירות תקציב ושבחים, בהן "הגומונים", "אגדות ברווזים" ו"מפלצות". דיסני הייתה במקום הראשון בשנת 1988 מבחינת הכנסות והגדילה את הכנסותיה ב-20% בכל שנה.^[2]

ב-1989, דיסני חתמה על הסכמה עקרונית לרכישת חברת ג'ים הנסון (שנקראה אז "Henson Associates") ממייסדה, יוצר "החבובות" ג'ים הנסון. העסקה כללה את ספריית התוכניות של הנסון ואת דמויות "החבובות" (לא כולל החבובות שנוצרו עבור "רחוב סומסום"), וכן יצירות אישיות של ג'ים הנסון. עם זאת, במאי 1990, לפני שהעסקה הושלמה, ג'ים הנסון הלך לעולמו, ובדצמבר שתי החברות הפסיקו את המשא ומתן ביניהן. עם זאת, ב-2004 העסקה התחדשה והרכישה התבצעה.

בשנת 2000, פיתח אנדי מוני, מנכ"ל נייקי לשעבר ומי שניהל בזמנו את מחלקת מוצרי הצריכה של החברה, את מותג נסיכות דיסני אשר כולל את סינדרלה, שלגיה, היפהפייה הנרדמת, בל, אריאל ויסמין. המותג רשם הצלחה מסחרית ועם השנים התווספו אליו פוקהונטס, מולאן, טיאנה, רפונזל, מרידה ובשלב מאוחר יותר מואנה. טכנית, תוכנן שגם הנסיכות אנה ואלזה יהוו חלק מהמותג, אך בעקבות הצלחת הסרט "לשבור את הקרח" בשנת 2013, הנסיכות נשארו בזיכיון של הסרט אך התארחו במותג לעיתים רחוקות, בדומה לדמויות נוספות כדוגמת אליס ומגארה. בהתחלה נכללה גם טינקר בל, אך בשנת 2005, נהגה מותג של פיות, אליו הועברה הדמות ובמקביל יצאו סרטים על שמה.

בשנת 2001, מכר חיים סבן את עסקי הטלוויזיה לילדים שלו לחברה, בהם את זיכיון ה"פאוור ריינג'רס". בעקבות כך, ערוץ פוקס קידס מותג מחדש כג'טיקס ובו שודרו תכנים שסבן יצר או רכש (כדוגמת "דיג'ימון"). כמו כן, נוצרו תכנים בערוץ כדוגמת "ויטץ'" והיווה רצועה טלוויזיונית בערוץ טון דיסני. בעקבות תלונות רבות של הורים כלפי החברה על התכנים של "פאוור ריינג'רס", החברה מכרה בחזרה את הזיכיון לסבן, ביחד עם הזיכיון של "דיג'ימון". יתר הזיכיונות שהיו בבעלות סבן נשארו בידי החברה, אם כי זיכיונות של אנימה נמכרו בחזרה לבעליהן.

2005–2020: תקופת בוב אייגר, רכישת פיקסאר, מארוול, לוקאספילם ופוקס המאה ה-20 והשקת דיסני+ עריכה

ב-2000 איש העסקים האמריקאי-יהודי רוברט "בוב" אייגר התמנה בתור הסמנכ"ל התפעולי של דיסני. ב-2005 הוא קיבל את תפקיד המנכ"ל של דיסני מקודמו, מייקל אייזנר.

עם תום תקופת הרנסאנס, דיסני הוציאה סרטים רבים, אך רובם לא הצליחו בקופות (כדוגמת "מרד החיות", שאף היה אמור להוות סיום של עידן בחברה שלפיו לא ייצרו את סרטי האנימציה באופן הקלאסי, אלא באנימציה ממוחשבת, שכן סרט זה היה נחשב כאחרון שנוצר בדרך זו, גם כאשר חמש שנים מאוחר יותר, יצרו באותה טכניקה את "הנסיכה והצפרדע"). בניגוד לכך, הסרטים שנוצרו בשיתוף פיקסאר (כדוגמת "מפלצות בע"מ" ו"משפחת סופר-על") יצרו תאוצה רבה והצליחו בקופות. אולם, נתגלה כי לפיקסאר היה צפי לייצר את "מכוניות" עם דיסני ואף להחשיב אותו כסרט משותף אחרון של השתיים טרם יתפצלו לדרכיהן, אך עם זאת ב-23 בינואר 2006, רכשה דיסני את אולפני פיקסאר ב-7.4 מיליארד דולר, אד קאטמול נהפך לנשיא פיקסאר וג'ון לאסיטר נהפך למנהל הפקה של אולפני ההנפשה של וולט דיסני בנוסף לתפקידו בפיקסאר. בשנת 2009, הוציאה החברה את הסרט "הנסיכה והצפרדע", אשר שוחרר כסרט באנימציה קלאסית. הסרט רשם הצלחה נאה וסרטי האנימציה של החברה זכו לתחייה מחודשת של הצלחה בקופות (מבין ההצלחות נרשמו "פלונטר" ו"לשבור את הקרח", אשר החזיר את תהילתה של החברה בתחום האנימציה והפך ללהיט קופתי גדול ואף רשם הצלחה כבירה בתחום המרצ'נדייזינג וכן שיר הנושא של הסרט הפך ללהיט גדול בתחום המוזיקה). במקביל, החברה החלה לעבד את סרטיה הקלאסיים לגרסאות לייב אקשן, כשהראשון היה שני סרטי "אליס בארץ הפלאות" בעיבודו של טים ברטון.

במקביל, במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000, רשמה החברה הצלחות בערוץ הטלוויזיה, בהם סדרת הסרטים של "היי סקול מיוזיקל" (בעוד שהסרט השלישי שוחרר לבתי הקולנוע), הסיטקומים "האנה מונטנה" ו"החיים היפים של זאק וקודי" וסדרות האנימציה "קים פוסיבול" ו"לילו וסטיץ': הסדרה". עשור מאוחר יותר, הערוץ רשם הצלחה נוספת מסדרת הסרטים "היורשים".

בעקבות הניסיונות של החברה לפנות לקהל של בנים (שכן דיסני נחשבה בעקבות מרבית ההצלחות האחרונות שלה בשנות ה-2000 כמותג שפונה לבנות בעיקרו), ב-31 באוגוסט 2009, רכשה את אולפני מארוול ב-4.24 מיליארד דולר, הרכישה הושלמה בסוף שנת 2009. בעקבות רכישה זו, נסגר ערוץ Toon Disney ומותג מחדש כערוץ דיסני XD. הערוץ שידר תוכניות שהיו בבעלות סבן ונותרו בבעלות דיסני, ביחד עם תוכניות אנימציה ששודרו בעבר בערוץ דיסני וכן, גם סדרות שנוצרו בהפקת מארוול. מאוחר יותר, ב-30 באוקטובר 2012, רכשה החברה את לוקאס פילם ב-4.05 מיליארד דולר אשר כוללת את סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים" ובעקבות כך, התווספו לערוץ תכנים של "מלחמת הכוכבים", כולל הסדרה "מלחמת הכוכבים: המורדים". כמו כן, סרטי היקום הקולנועי של מארוול, אשר הועברו לידי החברה מאז "הנוקמים", רשמו הצלחות כבירות בקופות בעוד ששני סרטי הנוקמים האחרונים, "מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק", רשמו שיאי הצלחה ואף שינו את כללי הצפייה בסרטי קולנוע. נכון לשנת 2019, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא שובר הקופות הנצפה ביותר שאף עקף את "אווטאר" באחוזי הצפייה שלו (לתקופה קצרה). סרטי "מלחמת הכוכבים" שנוצרו במסגרת החברה לעומת זאת, התחילו בהישגים נאים עם "מלחמת הכוכבים - פרק 7: הכוח מתעורר" ו"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" בעוד ש"מלחמת הכוכבים - פרק 8: אחרוני הג'דיי" קיבל דעות מעורבות ואילו "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" קיבל חוות דעת שלילית מהקהל ואף נחל אכזבה. לקראת סוף 2019 יצא הסרט "מלחמת הכוכבים - פרק 9: עלייתו של סקייווקר" אשר חתם את טרילוגיית הסרטים שהפיקה החברה.

בסוף 2017 הודיעה החברה כי במטרה להרחיב את התוכן שהיא מציעה ועם בניית שירות הסטרימינג שלה בו היא מתכננת להרחיב את קטלוג התכנים שהיא מציעה, היא מעוניינת לרכוש את מרבית נכסי פוקס המאה ה-20.^{[26][27][28][29]} החברה קיבלה את הסכמת בעלי המניות לכך ב-27 ביולי 2018,^[30] והרכישה הושלמה ב-20 במרץ 2019, על סך כ-71.3 מיליארד דולר^[31][32]

ב-12 בנובמבר 2019, הושק בארצות הברית שירות סטרימינג חדש בשם דיסני+.^[33][34]

2020–2022: תקופת בוב צ'אפק ומגפת הקורונה עריכה

ב-25 בפברואר 2020 פרש בוב אייגר מתפקידו, והעבירו לבוב צ'אפק.^[35]

באפריל 2020, עקב מגפת הקורונה, הוציא צ'אפק עשרת אלפים עובדי חברה לחופשה ללא תשלום.^[36]

בעקבות מגפת הקורונה, נסגרו הפארקים וחברת דיסני איבדה 63 אחוזים מרווחיה ברבעון השני של 2020, מה שהביא להפסד של 1.4 מיליארד דולר לחברה. נוסף על הפארקים, ההפקות והפעילויות דיווחו על הפסד של מיליארד דולר מהרווחים.^[37]

בספטמבר 2020, הודיעה החברה על פיטורי 28 אלף עובדים בפלורידה וקליפורניה.^[38]

באוקטובר 2020 הודיעה חברת דיסני כי היא תרכז את עסקי המדיה בארגון אחד שיהיה אחראי להפצת תכנים, מכירת פרסומות ושירותי הסטרימינג דיסני+, החלטה זו התקבלה אחרי עלייה בשירות הסטרימינג ודחיות של סרטים.^[39]

במרץ 2021, הכריזה דיסני על חברת אנימציה חדשה בשם "20th Television Animation" אשר תתמקד באנימציה למבוגרים.^[40]

בשנת 2022 הצטרפה חברת וולט דיסני למתנגדים להצעת החוק המכונה "אל תגידו גיי", האוסרת על תלמידים ללמוד על זהות מגדרית בבתי ספר. הבעת ההתנגדות להצעת החוק (אנ'), אשר נעשתה בעקבות לחץ מצד עובדי החברה, הובילה לסכסוך מתמשך בין מושל פלורידה רון דה-סנטיס לבין חברת וולט דיסני.

באוקטובר 2022 השיקה החברה באירוע בלונדון, את חגיגות 100 שנות קיומה, ופרסמה מבחר אירועים צפויים שיתקיימו ב-2023 תחת הכותרת D100. בישראל מתוכנות: השקת ערוץ יוטיוב לשירי דיסני בעברית, עריכת פסטיבל מארוול באחד מקניוני ישראל, מופע ייחודי של קולולם ופעילויות נוספות.^[41]

2022-הווה: שובו של בוב אייגר עריכה

ב-20 בנובמבר 2022 הודיעה חברת וולט דיסני במפתיע, שצ'אפק סיים את תפקידו, ובוב אייגר חזר לשמש כמנכ"ל החברה.^[42]

בפברואר 2023 הודיעה דיסני כי היא תקצץ בעלויות של 5.5 מיליארד דולר, הכוללות ביטול של 7000 משרות המייצגות 3% מכוח העבודה שלה. דיסני מתכננת להתארגן מחדש לשלוש חטיבות: בידור, ESPN ופארקים, חוויות ומוצרים.^[43]

בשנת 2023 החלה דיסני בקמפיין "100 שנות הפלא" שלה לרגל חגיגות מאה שנה להיווסדה של החברה. זה כלל פתיח מונפש חדש של לוגו למאה שנים לחטיבת וולט דיסני, תערוכה, אירועים מיוחדים בפארקים ופרסומת הנצחה שהתקבלה היטב ששודרה במהלך הסופרבול LVII.^[44][45]

ערך מורחב – סרטי קולנוע שהופקו על ידי אולפני וולט דיסני

להלן רשימה מלאה של סרטי דיסני, כולל שמם הרשמי בעברית. אם לא צוין שם בעברית – כפי הנראה, הסרט לא הופץ בישראל באופן רשמי. ייתכנו מקרים בהם יש מספר שמות שבהם הופץ הסרט בישראל, ובמקרה זה תופיע הערה על הסרט עם שמותיו הנוספים. הרשימה כוללת את כל הסרטים שהופצו תחת חברת בואנה ויסטה, חברת ההפצה של דיסני, וכוללת גם סרטים שיצאו תחת לייבלים שונים שאינם בהכרח תחת המיתוג "דיסני" (כדוגמת סרטי טאצ'סטון, סרטי הוליווד, מירמקס, אולפני המאה ה-20, אולפני מארוול, לוקאס פילם וכו׳) אך בפועל היו תחת הפצתם הישירה של חברת דיסני.

מקרא:

‡ – הסרט יצא ישירות למדיה ביתית או לדיסני+ (ייתכנו מקרים בהם הסרט הופץ ישירות למדיה ביתית בארצות הברית ובישראל לקולנוע ולהפך. במקרה זה, הדבר יצוין בהערות ולצד שם הסרט).

† – הסרט יצא לרכישה בדיסני+ בבכורה בלעדית.

§ – הסרט הוצג בקולנוע לצד בכורה ברכישה בדיסני+.

* – הסרט לא הופק בארצות הברית, כי אם במדינה אחרת.

שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 עריכה

שנות ה-50 של המאה ה-20 עריכה

שנות ה-60 של המאה ה-20 עריכה

שנות ה-70 של המאה ה-20 עריכה

שנות ה-80 של המאה ה-20 עריכה

שנות ה-90 של המאה ה-20 עריכה

העשור הראשון של המאה ה-21 עריכה